גחלת אהבתי

לאחר שחלפה שבת והגיע יום ראשון, ישב אלוהים על כיסאו הרם, סקר את אשר ברא והרהר בינו לבינו, "מה אֶצור עוד ואין עדיין,

כדי שהיצירה תהיה מושלמת?"

החליט להוסיף שירה, ריקוד, מוזיקה שמחה, צחוק, אהבה, שינה, שכחה, תקווה, נתינה, דִמעה וסליחה.

לוּ לְשׁוֹנִי שִׁיר וְְלִבִּי מֵיתָר,

לֹא חָדַלְתִּּי לְזַמֵּּר אֶת יְפִי הָעוֹלָם

חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים (תהלים ק"כ 4)

השם שבחר שלמה שרגאי לספרו, "גחלת אהבתי", מיטיב לשקף את תוכני הספר ואת משמעויותיו.

גחלת איננה שורפת, היא מחממת. לגחלת אין לשונות אש מתלקחות, יש לה בעירה מתמדת. גחלת ניחנה ביכולת לאצור חום, ללחוש...

כזו היא אותה אהבה שמבטא שלמה שרגאי. הוא חודר לעומק משמעותם של מצבים אנושיים, תחושות, לבטים והחלטות. את מקורות ההשראה הוא שואב מעולם הטבע האהוב עליו, מן הניסיון העשיר שצבר בחייו ובעיקר – מנופיו הציוריים של ספר התנ"ך. המילים המדויקות הן “חצי גבור שנונים". המשמעות האצורה בהן היא החום הכמוס של “גחלי רתמים".

(עופר רגב. סופר, מדריך טיולים, מרצה, חוקר תולדות ארץ ישראל)

שלמה שרגאי נולד באיראן ב־1937 ועלה לישראל ב־1953.

היה נשוי לעדינה ז"ל, אב לשתיים וסב לשניים.

זהו ספרו השביעי.

אושר

התאומים, אשר וירבעם, קראו את המכתב שהפקיד אביהם בידיהם לפני פטירתו. וכך נכתב בו:

(בארץ הזו טמון אושר גדול. אם רק תדעו לגלותו, יהא שלכם לנצח.)

חיבקו האחים זה את זה וחילקו את הארץ ביניהם. ירבעם בחר בנגב, שהיה באותה תקופה ירוק ופורה; ואילו אשר בחר בגליל, ששדותיו קמלו ועציו מעטים, כי אהב את ההרים הגבוהים של חבל ארץ זה.

יצאו השניים לחפש את האושר — כל אחד בדרכו.

אשר חשב לעצמו: 'אם יצוץ האושר, לא יהיה זה נאה שימצא שדות בור. מן הראוי שיקבלו את פניו שדות ירוקים.' על כן, בעודו תר אחר האושר, זרע חיטה ושעורה, נטע זית, תאנה ותמר, וחפר בארות מים. חשוב היה לו שהארץ אשר הוא מופקד עליה, תיראה יפה. בזכות מעשיו אלה היו לו לחם לאכול, מים לשתות ובגד ללבוש. הוא הקים משפחה נאה, אשתו כגפן פורייה וילדיו כשתילי זיתים סביב שולחנו, ואושרו היה רב.

ירבעם פנה לעבר הנחלה שבחר לו — הנגב הפורה. הוא מצא עצי דקל אשר ראשיהם בשמיים ורגליהם טובלות במים. לאחר שאכל מפירותיהם המתוקים ונח בצילם, אמר בליבו: 'אהה, בשורשי העץ טמון האושר. אעקור את העצים משורשיהם, והאושר יהיה לי!'

וכך עשה: עקר עץ אחר עץ, וחיטט בשורשיהם — ואת האושר לא מצא. נטש אפוא את הדקלים המוטלים על האדמה, ובליבו אכזבה מרה.

לאחר מכן הגיע ירבעם לחורשה הסמוכה, בה נרדם. עם בוקר התעורר לקול זִמרת הציפורים. הוא ראה את יְפי הזריחה וכיצד משתנים הצבעים באופק. אמר לעצמו: "אהה, בחורשה זו טמון האושר. אעלה את כל העצים באש, אחסום את דרכי המילוט ואלכוד אותו במו ידי, והוא יהיה לי בלבד לעולמים."

ואכן כך עשה, אך לא מצא דבר. נטש אפוא את גִדמי העצים השרופים ובליבו אכזבה מרה.

הלך משם לבאר מים חיים, שתה לרוויה, רחץ את גופו וכיבס את בגדיו. משהתרענן, אמר לעצמו, "אהה, בבאר המים טמון האושר. אמליח את מימי הבאר, ובצאת האושר מתוכה, ייפול בידי כפרי בשל ויהיה לי בלבד, לעולמים."

הביא את כל מלח הארץ ושפך אל תוך הבאר. ציפה וציפה, אך לשווא. גם בפעם הזו לא מצא את האושר הנכסף. עתה היה מאוכזב כפל כפליים, עייף וחלש. נטש אפוא את הבאר וליבו מר.

באין מים ועצי פרי עמד להתעלף. בשארית כוחותיו זחל בקושי רב, בדרך אל ההר. ונחש זוחל בעקבותיו, אך לפתע הנחש שינה כיוון.

ירבעם טיפס ועלה עד שהגיע לפסגה. ממרומי ההר הביט בארץ ובסתר ליבו ידע כי ידיו שלו הן אלה שהשחיתו את כל הטוב. אילו חשב נכונה, יכול היה לדעת שהאושר ליווה אותו כל הזמן בדרכו, אך הוא לא השכיל להבין זאת.

מאותו יום ואילך, נעלמו עקבותיו של ירבעם, ואין יודעים מה עלה בגורלו.

הערבים קוראים להר עליו טיפס ירבעם ג'בל אוּם חיה — הר הנחשים, ובעברית הוא נקרא הר מחייה.