האובססיה המפלצתית המופלאה שלי לאושוויץ, ליידי גאגא

מספר עמודים: 843 הזמן - על כוחו הקיומי המופלא, המפלצתי, זה שמרסק ומועך ומעלים את כל העומד בדרכו, ללא כל הבחנה או חמלה - ועל המקריות-שלכאורה שנוצרת על בסיס הציר שלו - הוא הגורם העיקרי, המחולל, של 'האובססיה המפלצתית המופלאה שלי לאושוויץ, ליידי גאגא, פלסטין ופורנוגרפיה'. בתוך שלל המפגשים - המקריים לכאורה - שנוצרים על צירו בין שלל בני האדם, בתוך אינספור הסיטואציות והמקומות השונים ברחבי העולם - מקצה אחד ועד קצה שני - המתקיימים בו בזמנים המשתנים, אותו גורם, הזמן הזה: בעבר, בהווה, ובעתיד, הוא-הוא הגיבור האמיתי של ספר זה, וכל יתר גיבורי הרומן - חשובים וראשיים ככל שיהיו - הם כולם, אם תרצו, נתיניו האולטימטיביים, שחקני המשנה של גיבור אחד, קובע-כל זה. אנשים שנפגשו ב"רגע בזמן" בעברם, שהיו קשורים באופן העמוק והייחודי ביותר אלה לאלה - ולחלופין, באופן כביכול כלל "לא משמעותי", "מקרי" מאוד ואף "סתמי"- חוזרים ומתהדדים בזמנים אחרים - מאוחרים או מוקדמים יותר במהלך חייהם - נפגשים שוב בעצמם, או על ידי צאצאיהם, וסיפוריהם נשזרים באופן מורכב, בלתי-אמצעי - עד כדי משנה-חיים - אלה באלה. ההשפעה האדירה שלהם האחד על השני ניכרת במהלך כל חייהם, גם אם "המשפיעים" אינם מודעים כלל וכלל להשפעתם על "המושפעים" ועל השינוי העמוק שהם יצרו בחייהם מעצם המפגש - הלכאורה מקרי, הלכאורה סתמי - בזמן-אמת של אותו "הרגע בזמן" של מפגשם. מוחמד, כוכב פורנו הומו מעזה; מתי, חברו הגיי הדחוי מפתח תקווה; ג'יבריל, אביו של מוחמד, המנהל רומן עם יאסר ערפאת; עבד, אחיו השאהיד של מוחמד, מחבל-מתאבד שמתפוצץ בפיגוע התאבדות בתל אביב; סוהאד, אמו הכנועה, היודעת-כל, של מוחמד; מלכה והלינה, זוג לסביות ניו יורקיות שברחו בזמן מפולין; מנדל, שייע ושמואל, אסירים יהודים באושוויץ של שנות מלחמת העולם השנייה; יוזף מנגלה - מלאך המוות של אושוויץ, שמתאהב בחדווה, ילדה יהודייה-הונגרייה במחנה ההשמדה, המזכירה לו את אהבת הילדות הנכזבת שלו, אווה; קרלה, אם חד-הורית שחורה מהברונקס בניו יורק; בתה אלישיה; "ג'פרי", פלסטינאי-אמריקאי הבורח ככל יכולתו מהמקום ממנו בא, מזהותו המינית וממעשי העבר שלו; חמודי, אחיינו הפלסטינאי של "ג'פרי" המגיע לאמריקה במטרה "לעשות את זה"; שירה, נכדתו של שייע, ניצול אושוויץ, שחקנית ישראלית בניו יורק העובדת כנערת ליווי; "לייזה", דראג קווין ניו-יורקי המחקה ככל יכולתו את אלילת חייו, לייזה מינלי; דוני, מאפר גיי בודד; וג'רי, מפיק פורנו הומוסקסואלי, הם רק חלק מהתצרף האנושי, מכמיר הלב, של גיבורי רומן זה - ראשיים וחשובים ומרגשים וטראגיים ככל שיהיו - ועדיין, הם כולם רק צלליות של "כוכב הרוק" האמיתי של "כל זה", של המפלצת הכל-יכולה, המופלאה, הנוראית ביותר הקיימת: הזמן. הספר הסמי-אוטוביוגרפי הזה מביא - אם בעקיפין אם במישרין - חלקים מתצרף חייו של דורון בראונשטיין, יליד 1976, ואת סיפורו האישי אודות חייו בפתח תקווה, בקריית אונו, בתל אביב ובניו יורק (על שלל שכונותיה ומכמניה של העיר הגדולה), שוזר דמויות מפתח מחייו - הן כאלו שזכה להכיר ועודן בחיים, הן כאלו שזכה להכיר ואינן עוד בחיים, והן כאלו שלא זכה להכיר אך חקר - באובססיביות, מפלצתית ומופלאה - אודותיהן - ויוצר-מחולל בדרכו הייחודית מהומה רגשית, מחשבתית, רוחנית ותודעתית גדולה, באופן סיפורי יוצא דופן, המתגבש לכדי אמת צלולה אחת העשויה מאינסוף שברים אנושיים - הבאים כולם לידי ביטוי - וקמים לחיים - ברומן ייחודי זה.

אושוויץ, 1944 / חדווה
הלחם שבסוף הוא ייתן לי. הפרוסת נקניק. התפוח אדמה. העגבניה.

אולי גם הבצל המטוגן...

רק על זה אני חושבת עכשיו.

אני לא מרגישה כלום כשהוא נוגע בי. זה כאילו שהגוף מתנתק מהמוח ורק על אוכל אני חושבת. רק אוכל אני מרגישה.

מאז שאני פה, מאז שלקחו את אמא ואת אבא, את אחותי, את סבתא וסבא, ישר כשירדנו מהקרון של הבהמות שדחפו אותנו אל תוכו בכוח הגרמנים והסיעו אותנו שלושה ימים ושלושה לילות בתוכו מהונגריה עד לכאן, בלי כמעט אוויר, בלי אוכל או מים, אני חושבת באוכל. גם בצבעים. ובצורות. זה כאילו... שהמילים והתיאורים התבלבלו אצלי כולם.

נעלמו.

אחד ועוד אחד שווה כחול.

שניים כפול ארבע שווה שמיים.

לאוויר יש ריח של מוות אבל אני קוראת לזה חום-של-ציפורים, ולקור הנורא, המשתק, אני פשוט קוראת שוקו.

אני משנה את התיאורים של הדברים. רק ככה אני שורדת.

הרופא אהב אותי מהרגע הראשון. ראיתי את זה בעיניים שלו. כשהוא סימן על כל המשפחה שלי לשמאל, ורק עליי - לימין.

ואז, כבר ביום הראשון שלי פה, הביא אותי אליו לקליניקה, הפשיט ונגע.

הוא מחבק אותי ומדבר אליי בשפה שלו. אני מבינה אותה קצת. היא כמו יידיש, רק אחרת.

והכי חשוב - בסוף, תמיד - אחרי שהוא נוגע בי ומלקק אותי, מכניס אל תוכי אצבעות, הוא נותן לי אוכל.

שיעשה לי מה שהוא רוצה, הדוקטור הרע, אם בסוף הוא נותן לי לאכול...

*

כולם נהיו רזות-שלד בלאגר שלי, הולכות ונעלמות. רק אני משמינה. מרביצים להם, צורחים עליהם, מצליפים בהם בכוח עם שוט עד שהם נופלות על הרצפה, מתפתלות מכאבים, ואז בועטים בהם ויורים להם בראש או שסוחבים אותם חיות וזורקים אותם ככה, כמו שהם, צווחות ומשתוללות, ישר אל תוך התנורים הלוהטים מחום, לקרמטוריום, עד שהם נמסות שמה בפנים, משתתקות פתאום, הופכות לא לבן אדם.

אבל עליי הדוקטור שומר. אותי, אני יודעת, הוא הכי-הכי אוהב מכולם. לי יש נעליים חדשות. מעור! וגרביים! וכל מה שקרה לי, אני לא יודעת איך זה, ולמה, אבל טוב לי ככה. אפילו לבד. רק אני והלחם. והנקניק. אני והתפוח אדמה ביד. העגבניה.

מה הצבע של העגבניות? אור - זה ברור, כל אחד יודע את זה!

מה הטעם של הנקניק? חיים, ותקווה.

מה הריח של הלחם? כסף, כסף, כסף, כמו בצל טעים מטוגן.

אני מנשקת אותו בחזרה. הוא לא אוהב את זה נראה לי. הוא רוצה לנשק אותי אבל שאני לא ייתן לו נשיקה בחזרה. לאט-לאט אני מבינה את הדוקטור, והוא מבין אותי.

אני רק לא מבינה למה הוא קורא לי אווה. אני לא אווה. אני חדווה.

אבל אני שותקת. כמו ששתקתי כששאלו אותי בת כמה אני ואז חשבתי מהר-מהר בראש, ובמקום 11 אמרתי 13, כי כשירדנו מהרמפה שחיברו לקרונות של הבהמות, צעקו לנו היהודים בפיג'מות-של-אסירים, עם הפסים שחור-לבן, כל העבדים של הגרמנים שפה, להגיד שאנחנו בנות 13. כי אם לא נגיד את זה, ככה הם אמרו לנו, אז הם ישר יהרגו אותנו.

אז אמרתי. בפעם הראשונה בחיים שלי שיקרתי. אני לא יודעת למה, אבל זה היה ירוק. זאת אומרת, ההרגשה הייתה ירוק.

"את יודעת מה זה סינסתזיה?" הוא שואל אותי. "כי אני שואל אותך שאלה ואת עונה לי בצבע או בצורה. זה מה שיש לך, אווה. זאת הדיאגנוזה שלך."

"אני יהודייה?" שאלתי אותו פעם.

"כן. את יהודייה."

"מה זה אומר, דוקטור, להיות יהודייה?" שאלתי.

"זה אומר שאין לך מזל עכשיו. שפעם היה, ובעתיד יהיה. יהודים הם דווקא אנשים טובים. ואני אומר לך את זה בסוד כמוס. הם חכמים מאוד. א-י-נ-ט-ל-ק-ט-ו-א-ל-י-ם. והם טובים מאוד בכסף. האנשים הכי עשירים בעולם הם יהודים, אווה. אבל הצבע שלהם עכשיו הוא שחור מאוד והטעם שלהם הוא אבק. את מבינה אותי? אני מדבר בשפה שלך?"

הוא מדבר אליי כל כך יפה. וכן, אני מבינה. הוא מסביר לי דברים. כמעט תמיד בעדינות. בשלווה. לפעמים הוא גם מרביץ. נכון. אבל רק סטירה חזקה, כמו ברק מהשמיים. וגם זה רק בגלל האהבה האדומה-דם שלו אליי.

אומרים עליו דברים איומים במחנה. שהוא השטן בכבודו ובעצמו. זה מה שאומרים. אומרים שלוקח נשים יהודיות בהיריון ומתעלל בהם או נותן להם ללדת ואז לא לתת חלב לתינוקות שלהם וככה לראות איך שהתינוקות מתים מרעב מול העיניים שלהם.

הרבה דברים אני רואה פה. בכל אני מאמינה.

ובכל זאת, איכשהו, גם בכלום.

זה הרי... כל זה... הרי זה לא יכול באמת להיות בעולם.

אני כאן. אני רואה הכל. אני מרגישה הכל. ועדיין. אני בעצמי לא מאמינה שאני כאן. שאני זה. ושזה אני עכשיו.

הוא לא שטן. כי הוא אוהב אותי. אני כבר בת 12 - אז לו אני אומרת 14, בשביל שהשקר גם יגדל, עם הזמן.

אני יודעת שהוא לא מאמין לי. "כל היהודים שקרנים," הוא אמר לי פעם כשנתן לי סטירה ואז נתן לי עוד סטירה, ואז נרגע ונתן לי סוכריה.

"סטירה וסוכריה זה אותו דבר לפעמים," הוא הסביר. "כאב זה דבר נהדר."

רציתי לשאול אותו: "אתה היית אוהב מישהו אם הוא היה מכאיב לך?" אבל שתקתי.

אני יודעת: הוא לא שטן. הוא סתם מסוכן.

הכל מסוכן פה באושוויץ, כי שום דבר לא ברור. והכל משתנה. כל הזמן.

היום הדוקטור אוהב אותי, אז הוא שומר עליי ונותן לי אוכל. ככה הוא מציל אותי.

אבל מחר הוא שולח אותי לתא גזים, כמו ששלח את כל המשפחה שלי ישר לשם.

היום אני כבר יודעת.

היום אני כבר ילדה זקנה-זקנה.

הוא מכניס את הבולבול שלו אל תוך הפיפי שלי. אני לא מרגישה שום דבר. הוא גומר בחוץ, על הבטן שלי.

"עכשיו תטעמי," הוא אומר, ואני, כרגיל, מכניסה את זה לפה ומחייכת.

"זה זרע. בזה יש את כל המיץ של הדי.אן.איי. כל מה שיש בבן אדם יש בזה. את מרגישה עכשיו את האפור שלי חזק מאוד, נכון, אווה? את מבינה עד כמה שיפה המרובע שלנו? עד כמה הוא מושלם?"

"זה יהודי?" שאלתי.

"לא," הוא ענה.

"זה טעים מאוד," שיקרתי בשביל הצבע הירוק שאחריו אני אקבל פרוסת לחם שלמה ונקניק ותפוח אדמה ועגבניה.

"לכל גבר יש את זה. וכל גבר יולד ככה ילדים. הרבה ילדים. את הילדה שלי, אווה. אני תמיד אהבתי אותך. מאז שהיינו ילדים, בגינצבורג, את זוכרת את זה?"

"כן, דוקטור. אני זוכרת הכל."

הוא מחייך אליי ואז נותן לי סטירה חזקה.

"את לא זוכרת כלום! שקרנית! את לא שמת לב אליי אז בכלל, אווה!" הוא צורח. המשקפיים שלו רועדות, הוא נהיה אדום בפנים. "עכשיו תלכי מפה, כלבה יהודייה! תלכי לפני שאני משתגע!"

אני מתלבשת מהר-מהר, מבינה שהיום לא יהיה אוכל.

"תצאי מפה! מהר!"

אני בורחת החוצה, עפה באוויר, הרוח מעיפה אותי חזק ואז אני מתעוררת על הדרגש, הנחירות של כולם חזקות כל כך. גם הסיוטים.

הוא לא העיף אותי, אני מרגיעה את הלב שדופק בתוכי שחור על לבן כפול אלפי נקודות של אבק. הוא לא יהרוג אותי בכל זאת בסוף. הוא אוהב אותי, דוקטור מנגלה, אני מחייכת לעצמי. הוא אוהב אותי, אני יודעת את זה! הוא ישמור אותי, כמו שהוא הבטיח, כולי רק בשבילו, חיה, עד לסוף המלחמה. ואז הוא יפתח את כ------ל התא גזים במיוחד רק בשבילי. אני אווה. והדוקטור הקדוש. ביחד. לנצח נצחים.

פרוסת לחם שלמה.

חתיכת נקניק.

תפוח אדמה.

עגבניה.