“אני לא מוכן לזה. אני לא מוכן לכך שהברך שלי תהיה דפוקה כל החיים. אני לא מוכן לשינוי. אני רוצה להיות קאמדן האריס, כוכב כדורגל ואליל הנשים. אלה החיים שתכננתי לי. זה מה שאני רוצה לכבוש. וכן, משחק המילים מכוון.”
קאמדן האריס הוא הוא כוכב עולה בעולם הכדורגל האנגלי. כבן למשפחת כדורגלנים מפורסמת, המשחק הוא כל חייו, עד שפציעה קשה שולחת אותו לבית החולים בלונדון ומאיימת על הקריירה שלו. הרופאה הג׳ינג׳ית היפהפייה שמטפלת בו היא לא הטיפוס שלו, אבל היא יכולה להיות הסחת דעת מושלמת מהמצב הקשה שאליו נקלע.
לאינדי פורטר נמאס להיות הילדה המחוננת שהניחה ללימודים להשתלט על כל דקה מחייה. היא צעירה מבריקה ושנונה, ועכשיו קאמדן יכול להיות הבחור המושלם לתוכנית שהיא רוקמת במוחה כבר שנתיים. אבל כשהרגשות כובשים את המגרש, שום תרופה לא תוכל לרפא את הנזק שנגרם לליבם.
איימי דואז היא סופרת רבי מכר של אמזון. היא נהנית לכתוב רומנים עכשוויים שעלילותיהם מתרחשות בארצות הברית ובאנגליה. היא אוהבת לצפות ב”בנות גילמור” ולשיר קריוקי בסלון עם בתה כשבעלה מביט מהצד בחיוך.
סדרת האחים האריס מגוללת את סיפורה של משפחת כדורגלנים באנגליה. האתגר הוא הספר הראשון בסדרה ויכול להיקרא כספר יחיד.
1
טקס
קאמדֶן
"בוא כבר, קאמדן," טאנר רוטן כשהוא נכנס למטבח ורואה אותי יושב ליד השולחן. הוא רואה שהאף שלי תקוע עמוק בספר ונושף בעצבים. "אנחנו חייבים לצאת בעוד שעה, ואתה צריך לסיים את הטקס שלך לפני שיהיה מאוחר מדי. אבא מטפס על הקירות כשאנחנו מאחרים לחימום."
אני סוגר בחבטה את הספר שלי, האחרון שיצא בסדרת הבלש אלכס קרוס של ג'יימס פטרסון, ומביט בפניו של אחי התאום. אור היום הלונדוני האפלולי מאיר מעט את הרגשות שמסתתרים מתחת לשיער המדובלל שעל פניו. אני מניד את ראשי מצד לצד. "שלא תעז להעביר ביקורת על הטקס שלי. אתה זה שנראה כמו האגריד1בלונדיני."
הוא מחייך ומלטף את זקנו. "אווו, זה הדבר הכי נחמד שאמרת לי, קאם. באמת? אולי אם אגדל זקן דמבלדור מלא, הקבוצה שלנו תעלה לליגה הראשונה."
אני מגלגל בתגובה את עיניי הכחולות, הזהות לשלו. טאנר ואני לא תאומים זהים, אבל כשהיה לו שיער בלונדיני מסופר ולא בלגן פרוע כמו שיש לו היום על הראש, אפילו אנחנו היינו מתבלבלים. פעם צפיתי בהקלטה של משחק, ורק אחרי כמעט שעה הבנתי שאני צופה בטאנר משחק על המגרש ולא בי. אם כי היום יש לו הרבה יותר קעקועים מאשר לי.
שני האחים האחרים שלנו, גארת' ובוּקר, בכלל לא דומים לנו. גארת' הוא הבכור ובוּקר הצעיר. הם ירשו את השיער הכהה מאבא, אבל מאחר שכולנו משחקים כדורגל מילדות, מבנה הגוף של כולנו די דומה. שנים של אימונים על המגרש בפיקוחו של אבא שלנו, ואימוני הרמת משקולות קפדניים, הפכו אותנו לכדורגלנים הכי גדולים ברוב המגרשים.
בעולם הכדורגל האירופאי, שמה של משפחת האריס מפורסם לא פחות מזה של משפחת מאנינג בפוטבול האמריקאי. הכדורגל הוא יותר מסתם אובססיה לאומית שלנו, הוא החיים של משפחת האריס. עד כדי כך, שטאנר לא הסתפר מאז תחילת רצף הניצחונות שלנו לפני ארבעה חודשים. הדביל אפילו עונד סרט מגונדר לספיגת זיעה, כדי שהשיער לא ייכנס לו לפרצוף בזמן המשחקים.
בדרך כלל, תאום זה חתיכת קוץ בתחת. זה שהוא משחק באותה קבוצה? זה כבר מקרה חמור של טחורים. זה שהוא משחק באותה עמדה – זה כבר כאילו תקוע לי פלאג אנאלי משונן בישבן, בכל הכוח ובזווית לא נכונה.
אבל החיבה הפתאומית שלו לשיער בהחלט עשתה לי את החיים הרבה יותר קלים במגרש האחר, מגרש הנשים. למרבה התדהמה, בחורות לא נופלות לרגלי שחקני כדורגל עם מראה של הומלס. ההופעה המטופחת שלי, לעומת זאת, גורמת להן לרטוט. תאמינו לי, אני לא מתלונן.
"אתה עדיין מתכוון לא להתגלח?" עיניי ננעצות בשני דבלולי שיער שתלויים על סנטרו קצת נמוך יותר מהאחרים. "אולי רק גיזום קל? חפיפה? אני מריח את זה עד לכאן. יש לך ריח יותר גרוע מאשר למגפיים של בּוּקֶר."
עיניו של טאנר נפערות לרווחה. "אני חופף אותו. אפילו קניתי איזה שמן יוקרתי לזקן בשורדיץ' בשבוע שעבר. אבל אני לא מוכן להתגלח. זה טקס, קאמדן," הוא מדגיש. "שננתח לעומק מה הטקס שלך כולל?"
אני מרים את הגבות, אבל הוא מייד ממשיך לדבר ואני לא מספיק לענות בשנינות. "תזוז כבר. בּוּקֶר תכף יגיע לאסוף אותנו." בשני צעדים הוא מגיע אליי, אוחז בכתפיי ומושך אותי מהכיסא. הוא ממש דוחף אותי במסדרון לכיוון חדר האמבטיה.
"אני הולך, בסדר? לא צריך לדחוף." כשאני מביט לאחור אני מעקם את האף ונרתע מפרצופו. "ותרחיק ממני את הדבר הזה."
הוא מהדק את אחיזתו בי ומנסה לחכך את הזקן שלו בפניי, אבל אני מצליח לחמוק לחדר האמבטיה ולטרוק לו את הדלת בפנים. הוא צוחק צחוק מנצח, כנראה משום שהצליח להשיג את המטרה ולהכניס אותי לאמבטיה. אלוהים, אח שלי עולה לי על העצבים. החיים איתו אף פעם לא פשוטים, אבל אני מזכיר לעצמי בפעם האלף השבוע שיש לכך סיבה טובה.
לפני כחצי שנה, ויל מהקבוצה שלנו הסתבך באיזו צרה. מתברר שהוא לא בדיוק הצליח להתמודד עם ההתמכרות שלו להימורים. לא היה לנו אפילו מושג שיש לו בעיה. הוא בא אלינו ואמר שהוא מפגר בחצי שנה בתשלומי שכר הדירה. בעל הבית שלו איים לא רק לתבוע אותו, אלא גם לצלצל למנהל המקצועי כדי שיסלק את ויל מהקבוצה. מאחר שאבא שלנו הוא המנהל המקצועי של הקבוצה שבה כולנו משחקים, ידענו שסביר מאוד שזאת תהיה התוצאה.
טאנר ואני לא החלפנו בינינו אפילו מילה אחת בנושא, פשוט שילמנו את החוב שלו. ואז, כשוויל רצה לחזור לבית הוריו כדי לקבל עזרה, הצענו לשכור את הדירה במקומו.
זה היה צעד טוב עבורנו, בלי קשר לוויל. לפני חודשים ספורים טאנר ואני חגגנו את יום הולדתנו העשרים וחמש, והיה קשה יותר ויותר להסביר למה אנחנו גרים בבית עם אבא שלנו. להגנתנו ייאמר, שהבית של אבא נראה יותר כמו בית מלון מפואר מאשר בית משפחה – בית אחוזה בנוי לבנים חומות בצ'יגוול, בקצה המזרחי של לונדון. מלבד הפעמים שבהן אחותנו וִי באה כדי להכין לכולנו ארוחת ערב, המקום היה מטה קבוצת הכדורגל שלנו. אפילו ערכנו שם את מפגשי הקבוצה.
אבל להיות תקוע עם ישו הבלונדיני בדירת שני חדרים קטנה־מדי־לטעמי בבת'נל גרין, נראה לי עכשיו פחות מלהיב ממה שחשבתי. למרות הקרבה למגרש ולמרות מכון הקעקועים והפאב שמתחת לבית.
בתוך שנייה אני במקלחת, מאפשר למים הרותחים להצליף בשרירי הגב שלי, בדיוק כמו שאני נוהג לעשות לפני כל משחק. אני עוצם את העיניים בכוח ומתחיל בדמיון המודרך שהפך לטקס שבלעדיו אני לא מצליח לתפקד.
אני מדמיין את הקהל העצום באצטדיון טאוור פארק קורא שוב ושוב בשמי.
"האריס... האריס... האריס..."
בזמן המשחק טאוור פארק לא דומה לשום מגרש כדורגל אחר בעולם כולו. אם לא היה עומד לי ממילא, היה נעמד לי עכשיו.
אני מדמיין את רכות הדשא מתחת לכפות רגליי. את הקפיציות העדינה של המגרש המושלם הזה. את האופן שבו הפקקים של הנעל שוקעים בעדינות פנימה. את הריח הרענן של הדשא הגזום. את הסירחון הנוסטלגי של הנקניקיות והבירה שעולה מהיציעים. אלוהים, זה נפלא.
בחזרה למציאות, היד שלי נשלחת מטה כדי לאחוז בעצמי. אני מלטף אט־אט את הזין המתקשה שלי ומתענג על תחושת הסבון על עורי החלקלק. אני מצמיד את הראש לקיר המקלחת ומדמה את רעש המים החמים לשאגת הקהל המריע לי במגרש.
מייד אני מרגיש את המתח נבנה.
אני לוחץ חזק יותר ומאיץ את הקצב, מדמיין את עצמי מזגזג ועוקף שני קַשרים שמתנגשים זה בזה באכזבה מרה. לאחר מכן אני מתמרן ועוקף את הבַּלם שצונח על הברכיים בתבוסה. כשאני מתקרב לשוער, הוא מחליט לצאת מהשער שלו. אני מחייך חיוך רחב.
"לעולם אל תצא מהשער כשאתה רואה מולך את קאמדן האריס," קולי העמוק מהדהד בחדר האמבטיה בהתלהבות עזה, כמו תמיד לפני שאני מבקיע.
אני מניף את הרגל ובועט.
ואז...
ואז...
דממה מוחלטת כשהכדור ממריא אל האוויר. האצטדיון כולו מחכה בנשימה עצורה בתקווה לשמוע את החבטה האורגזמית של הכדור ברשת.
פאקינג.
גול.
הקהל פורץ בשאגות שמחה...
...וגם הזין שלי.
אני נוהם בזמן שהנוזל החם שלי מרסס את קיר המקלחת. השחרור אדיר. אורגזמת כדורגל מושלמת. שרירי הבטן שלי מתכווצים כשאני נרעד בגלים של אחרי הפורקן ומפמפם עוד כמה פעמים, מתכווץ בשל הרגישות הפועמת בקצה הזין שלי.
"פאקינג גול, קאמדן. כל הכבוד."
כשאני פוקח את עיניי ומסתגל מחדש לאור אני מביט בציור השפיכ־קאסו שלי על הקיר. לא רע כהשראה לבוקר של משחק. אני מחייך, ממלא את כף ידי במים ומתיז אותם על הלכלוך, מוריד את השפריץ האמנותי שלי אל הביוב, שם הוא יצטרף אל שפיכות־יום־המשחק שהשפרצתי בדיוק על אותו קיר במקלחת.
תם הטקס.
אז כן, אני משער שזה אומר שקאמדן האריס מאונן כשהוא חושב על משחקי כדורגל. וכן, לפעמים הוא פונה אל עצמו בגוף שלישי. יש דרכים מוזרות יותר לבלות בהן את שבת בבוקר.
האמת היא שכדורגל וסקס די דומים, כשחושבים על זה. המון זיעה. המון נשימות כבדות. המון נוזלים. בשניהם צריך להבקיע, למצוא מקום, פתח שיקדם אותך בברכה. לפעמים הפתח הזה ממש צר, אבל לכל הרוחות, איזו תחושה נהדרת מצפה לך בפתח הזה, כשהכדורים שלך יכולים לחדור הכי עמוק שאפשר. ואז הקהל – או האישה הרוטטת שמתחתיך – משתוללים בטרוף.
אני לא חולק את ההשוואה הזו עם האחים שלי שאומרים שלאונן לפני משחק פוגם בדריכוּת ומעייף. אבל העונה הנוכחית הייתה הטובה בחיי. אין מצב שאתגרה בגורל ואשנה עכשיו את ההרגלים שלי.
"יש לך את זה ביותר סוטה?" קולו העמום של טאנר נשמע מאחורי דלת חדר האמבטיה.
"מה זה צריך להביע, לעזאזל?" אני סוגר את הברז ופותח את דלת הזכוכית.
"אני שומע את נביחות התשוקה שלך עד למסדרון. אתה נשמע כמו שימפנזה שנלכדה במלכודת זבובים."
הפנים שלי מתעוותות. "אתה זה שעומד מחוץ לחדר האמבטיה," אני מתפרץ ולוקח במהירות את המגבת ממתקן החימום כדי לנגב את החזה. "לדעתי אתה הסוטה כאן. עוף מפה!"
הקול שלו מתפוגג כשהוא נסוג במחאה קלושה, ונוהם משהו על זה שבשלב הבא בטח ארצה שישתינו עליי בסקס. אני יוצא וכורך את המגבת סביב מותניי ומתכווץ קלות כשהבד מתחכך בקצה הזין הרגיש שלי.
יש ימים שבהם טאנר הוא חתיכת מניאק. לא רק שהוא מעצבן אותי בלי סוף בבית, הוא גם מכריח אותי להזיע על המגרש בניסיון להדביק את הקצב שלו. האמת היא שהוא תמיד היה כדורגלן מוצלח ממני. ציידי הכישרונות של ארסנל מבררים על אפשרות להחתים אותו, מאז שהחלוץ שלהם פרש בשנה שעברה והשאיר אותם עם חור בהתקפה. מכל הקבוצות הלונדוניות, זו הקבוצה שהייתי רוצה שתתעניין בי.
לכן טרחתי להבקיע תשעה גולים עד אמצע העונה. זה חסר תקדים. ועכשיו אף אחד כבר לא יכול לנחש את מי משנינו הם ירצו להחתים.
אני ניגש למראה ומנגב ממנה את האדים, מנער את השיער הרטוב שלי ורק אז מביט בעצמי.
עיניי הכחולות מלאות נחישות. "העונה כמעט נגמרה, קאמדן. פשוט תעשה את מה שאתה עושה ותניח לכדור לעוף לאן שצריך. אתה זה כדורגל. כדורגל זה אתה. אם אתה רוצה חוזה בליגה הראשונה, עכשיו הזמן להוכיח את עצמך אחת ולתמיד. תַראה מה אתה שווה."
ואז מחשבה סוררת מתגלגלת אל תוך ראשי, וחיוך זדוני מתפשט על פניי. "כשעונת הכדורגל תיגמר, תתחיל עונת הנשים. ובמשחק הזה תמיד היית יותר טוב מטאנר."
1 דמות מספרי הארי פוטר. שומר הקרקעות בבית הספר הוגוורטס.