סודה של העוזרת

ז'אנר: רומן רומנטי הוצאה לאור: שלגי הוצאת ספרים עמודים: כ-208 עבור העוזרת המתוקה, פופי האריס, הייתה החוויה המסעירה היחידה שלה אסורה בהחלט. היא לא הייתה אמורה להיכנע לפיתוי של האריסטוקרט הספרדי ריקו מונטרו, אבל המגע שלו היה כה לוהט ומכיל... פופי האמינה שלעולם לא תוכל להיות יותר מאשר סטוץ חד פעמי. עד שריקו מופיע על סף דלתה ומבקש ממנה להפוך לאשתו.  

1
פופי האריס מילאה במים את הכוס למניעת נזילות השטופה, אך לילי התעלמה מהכוס והמשיכה להצביע על המדף.

"את רוצה כוס אמיתית, נכון?"

לפני שבועיים, הכוס האטומה של לילי נעלמה במעון. סבתה של פופי, שהייתה מהאסכולה הישנה, חשבה שכוסות עם מכסים סגורים וקשים הן מטופשות. בימיה, תינוקות למדו לשתות מכוס רגילה.

מכיוון שהיא חייתה בחסכנות, פופי לא קנתה כוס חדשה. במקום זה, ימים שלמים היא ניגבה טפטופים, והיא הייתה כל-כך מאושרת, כשהכוס נמצאה היום.

לרוע המזל, לילי כבר הייתה ילדה גדולה. היא רצתה כוס רגילה. תודה, סבתא.

פופי שקלה אם התקף זעם, ממש לפני ארוחת הערב, שווה את המאבק. כפשרה, היא שחררה את אחיזתה של לילי במכנסיה והושיבה אותה בעדינות על ישבנה, מבלי שתעמוד בפיתוי להעביר את קצות אצבעותיה בחיבה על תלתליה הזהובים-אדמדמים העדינים של לילי. היא הושיטה לה גם את הכוס החסינה מפני דליפות וגם כוס פלסטיק ריקה. היא קיוותה שזה יעסיק אותה למספר דקות.

"אני מכניסה את הלחמניות לתנור, סבתא," קראה פופי, תוך כדי פעולה.

היא מזגה כמות קטנה של מרק כרישה ותפוחי אדמה מסיר הבישול האיטי לקערה נמוכה. היא התחילה להכין את המרק, כשמיהרה הביתה בהפסקת הצוהריים שלה, כדי לבדוק מה שלום סבתה. כל יום דמה למרוץ, אך היא לא התלוננה. המצב יכול היה להיות גרוע יותר.

היא הניחה את הקערה על השולחן, כדי שהמרק של לילי יוכל להתקרר, עד שיישבו לאכול.

"מכונית מהודרת בדיוק עצרה בחוץ, פופי," אמרה סבתה בקולה הרוטט. תוכניות המשחקים, שבהן אהבה לצפות בערבים שודרו, אך היא העדיפה לצפות בבאים ובהולכים מחלון החדר הקדמי שלהן. "הוא אחד מהדוגמנים שלך, שזקוק לצילום פנים? הוא נאה מאוד."

"מה?" בטנה של פופי שקעה. התגובה הייתה אינסטינקטיבית לחלוטין, והיא הכריחה את עצמה לסגת פסיעה לאחור, במחשבתה. אין שום סיבה להאמין שזה הוא.

אף על פי כן, היא התקשתה לבלוע גוש משונן שנתקע בגרונה, שהיה צחיח פתאום.

"מי–?"

פעמון הדלת צלצל.

פופי לא יכלה לזוז. היא לא רצתה לראות. אם זה לא ריקו, היא תתאכזב בניגוד לכל היגיון. אם זה כן הוא...

היא הביטה בבתה ונחרדה מייד, מהאפשרות שהוא הגיע לכאן כדי לקחת אותה. מה הוא יגיד? איך היא תוכל לעצור אותו? היא לא יכולה.

זה לא הוא, אמרה לעצמה. זה אחד מאותם נביאים בחליפות שלושה חלקים, שחילקו עלונים שבהם נטען שהעולם על סף השמדה.

העולם שלה בסדר, הרגיעה את עצמה והוסיפה להביט בשדונת, שייצגה את כל החשוב לה. לילי היטתה את ראשה לאחור, במאמץ לרוקן מים מכוס ריקה.

הפעמון צלצל שוב.

"פופי?" דחקה בה סבתה והעיפה מבט לכיוונה. "את פותחת?"

מבחינה שכלית, סבתא הייתה חריפה כהוגן. הראייה והשמיעה שלה לא הכזיבו אותה. עם זאת, האוסטאופורוזיס השפיע על יכולת התנועה שלה. עצמותיה היו כה שבריריות, עד שפופי הייתה מוכרחה לעמוד תמיד על המשמר, שלילי והצעצועים שלה לא יסתובבו לה בין הרגליים. אם סבתא שלה תמעד, היא תשבור ירך ואפילו גרוע מכך.

הסדרי המגורים האלה לא היו אידיאליים מבחינות רבות, אך גם היא וגם סבתא שמרו על הסטטוס קוו והשלו את עצמן, במחשבה שסבא רק ירד לחנות חומרי הבניין ותכף יחזור.

"כמובן." פופי השתחררה מקיפאונה והעיפה מבט אל המטבח, כדי לוודא שהשערים בשני הפתחים שלו סגורים. כל המגרות והארונות היו נעולים, מלבד הארון שאחסן את כלי הפלסטיק. לילי אהבה לגרור החוצה את קערות הערבוב, לערום אותן זו על זו, למלא אותן בצעצועים ובכוסות מדידה ואחר-כך לזנוח אותן, ללא טקסיות.

"שימי עליה עין, סבתא?" מלמלה פופי, כשדילגה מעל השער ועברה אל החדר הקדמי, לפני שחלפה על פני סבתה הישובה וניגשה אל דלת הכניסה.

ההצצה שלה דרך החלון הצדדי חשפה ז'קט טייסים חום כהה מעל ג'ינס שחורים, אך היא הכירה את הראש הזה, את הגב הזה עם הכתפיים הרחבות, את הישבן והרגליים הארוכות.

הופעתו השפיעה עליה, כמו פגיעת אוטובוס. כמו רכבת שהורידה את שלוותה הנפשית מהפסים והמשיכה לקרקש במשך קילומטרים, עורמת מחשבות שבורות זו על גבי זו.

אויאלוהיםאויאלוהיםאויאלוהים... תנשמי. פנימה, החוצה, הזכירה לעצמה. אך היא תמיד דמיינה, שאם כסף רב יופיע על מפתן ביתה, זה יהיה עם צ'ק גדול וצוות טלוויזיה. לא הוא.

ריקו הסתובב, כשסיים לסקור את הגדר של השכנים ואת הממגורה העובדת, לעומת שמי ססקצ'ואן הנמוגים. צדודיתו הייתה חדה כסכין, מסותתת מטיטניום ואלוהית. רמז לצל הופיע על לסתו והפך את המראה המלאכי שלו למראה של מלאך שסרח.

הוא דפק.

"פופי–?" דחקה בה סבתה. טון קולה הביע בלבול, לנוכח מעשיה של פופי. או חוסר מעשיה.

איך? איך הוא גילה? לפופי לא היה ספק שהוא יודע. לא הייתה לאיש שום סיבה אחרת, להגיע למקום נשכח זה. הוא בהחלט לא הגיע לכאן, כדי לראות אותה.

דמה סער, בתגובת הילחם או ברח, וליבה הלם כשפתחה את הדלת.

עוצמת השפעתו היכתה בה במלואה. הזווית הקשה של לסתו, הקו החמור של פיו, כתפיו הרחבות ורגליו הארוכות, ידיו המתוחות, הכמעט מאוגרפות.

לסתו התקשחה, כשהתבונן בה מבעד למשקפי טייסים עם עדשות מראה. עיצוב הכרום שלהם היה קר ופלדתי. אם התספורת שלו הייתה חדשה, היא נפרעה ברוח. מגפיו היו מעור תנין, מי הקולון מדיפים אוויר רענן ומבושם משלג וחשד זועם.

פופי הרימה את סנטרה והעמידה פנים שליבה לא מסתחרר כמו טורנדו בערבה.

"אפשר לעזור לך?" שאלה, בדיוק כפי שהייתה שואלת אילו היה זר גמור.

ידו נשלחה אל מסגרת הדלת. נחיריו רטטו, כשהוא רכן קדימה. "באמת?" שאל בטון של אזהרה קטלנית.

"מי זה, פופי?" שאלתה סבתה.

הוא נדרך קלות, כאילו הופתע שהיא לא לבד. אחר-כך התעקל פיו בבוז והוא חיכה לראות אם היא תשקר.

פופי בלעה את רוקה, כל גופה מזמזם, אך היא פגשה במבטו דרך אותם משקפיים מסתוריים ואמרה בקול חזק, "ריקו, סבתא. האיש שסיפרתי לך עליו. מספרד."

נו, ביטאה באלם. מה דעתך על זה?

האיום שסער בשיפולי בטנה הבהיר לה שלא כדאי לה להתריס נגדו, אך היא נאלצה להתבגר ממש מהר, בשנתיים האחרונות. היא לא הייתה איזו תיירת נאיבית, שנכנעת לגבר מקסים שמתגלה כגנב, או אפילו המשרתת התמימה, שעודדה פלייבוי פלרטטן לפתות אותה.

היא הייתה אישה בוגרת, שלמדה להתמודד עם הבעיות שלה בראש מורם.

"אוה?" טון קולה של סבתא הסגיר את כל המשחק, במלמול אחד. דאגה הסתתרה מתחת לסקרנותה. ידיעה. זה לא נשמע כמו הערה עליזה, כמה נחמד שהחבר שלך הופיע. אלא יותר כמו שאלה מבוהלת, למה הוא כאן?

לא היה שום מקום מסתור. פופי אולי לא יכלה לקרוא את עיניו של האיש הזה, אך היא קראה את שפת גופו. הוא לא הגיע לכאן כדי לשאול שאלות. הוא הגיע לכאן כדי להתעמת.

כי הוא ידע, שהיא ילדה לו בת.

עיניה התלחלחו מפאניקה, אך למרות ההלם היא הגיבה למראה של המאהב שלה, המאהב הראשון והיחיד שלה, עשרים חודשים אחרי שיצרו את בתם. היא התייחסה לשעה הקצרה שלה איתו, כרגע של טירוף. שטף של הורמוני מין, שנבע מהערכה עצמית פגועה ומאשליה עצמית עצומה.

מאז, בתם השתלטה על גופה. פופי הייתה בטוחה שהיצר המיני שלה גווע והתעופף לו לדרכו ברוחות, הערבה. או לפחות, שקע בשנת חורף עמוקה.

אך מסתבר, שהיצר המיני שלה היה בריא ושלם. חום הציף אותה, בעקצוצים רחוקים של זיכרונות אינטימיים ואירוטיים. הלחץ הקר של אבזם חגורתו שנדחק אל ירכה, לחות הזיעה בשקע גבו, כשהיא העבירה את ידיה מתחת לחולצתו הפתוחה כדי ללפות אותו בעידוד. היא זכרה בדיוק איך הוא נשק, בעדינות רבה, לצריבה שהותירו הזיפים שלו על סנטרה, עם נהמת התנצלות בגרונו. איך הוא חפן את שדה באיפוק וליקק ומצץ את פטמתה, עד שהיא התפתלה תחתיו.

היא הרגישה מחדש את התחושה החדה של כיבושו, כה אינטימית ומספקת, מרהיבה והרסנית בו-זמנית.

היא הסמיקה. בעוז. משום כך, הרגע הבוער דמה לשעות. היא עלתה על גדותיה ממבוכה משפילה והוגיעה מוחה בחיפוש אחר משהו לומר, דרך להעמיד פנים, כדי שהוא לא יידע עד כמה טלטל אותה.

"תזמיני אותו להיכנס, פופי," נזפה בה סבתה. "יהיו שלוליות על השביל."

כוונתה הייתה, שכל החום בורח החוצה, אך דבריה הגבירו את הסומק של פופי. "כמובן," מלמלה במבוכה. "תיכנס."

הסברים הצטופפו על לשונה כשנסוגה לאחור, אך המילים המגומגמות לא ישפיעו על גבר כמוהו. לרגע גנוב, בחממה של אימו, הוא אולי נראה אנושי ונגיש, אך לאחר מכן התחוור לה בדיוק כמה אכזרי וממוקד במטרה הוא באמת. התשוקה שהיא שכנעה את עצמה שהייתה הדדית ומתוקה הייתה עבורו פיתוי אגבי, נטול מאמץ, שנשכח במהירות.

הוא יישר את ההדורים עם ארוסתו, למחרת בבוקר – אישה שפופי ידעה בוודאות שהוא לא אהב. הוא סיפר לפופי שהסכים להתחתן עם פאוסטינה, רק כדי להתמנות לנשיא החברה ושהוא לא הוטרד כלל מביטול החתונה.

מרוב מבוכה על שהייתה טרף קל שכזה, היא הביטה בכפות רגליו כשסגרה אחריו את הדלת. "אתה מוכן לחלוץ את המגפיים שלך, בבקשה?"

בקשתה הפתיעה אותו. בבית אימו, כולם נעלו נעליים, במיוחד אורחים. זוג יחיד של הנעליים שהם נהגו לנעול עלה יותר מהסכום שפופי הרוויחה, בארבעת חודשי עבודתה בביתם.

ריקו חלץ את מגפיו בעזרת בהונותיו והניח אותם לצד הקיר. אחר-כך תחב את משקפי השמש שלו בכיס חזהו. עיניו היו אפורות כצפחה, בלי שום הבזק כחול או רסיסים של ירוק חם, שהקיפו את אישוניו הענקיים באותו יום בחממה.

אחרי שמיקד בה את מבט הגרניט הקר שלו, עד שהצינה חלחלה אל עצמותיה, הוא העיף מבט מאחוריה אל החדר הקדמי של הבונגלו הזעיר שסבה בנה לרעייתו, כשעבד כטכנאי בחברת החשמל. לבית הזה, סבא הביא את כלתו ביום כלולותיהם. לבית זה הם הביאו את בנם היחיד, ובו גידלו את נכדתם היחידה.

פופי הרגישה הן נחיתות והן רצון להתגונן, כשראתה אותו בבית הזה. הוא לא השתווה לווילה הגרנדיוזית שבה ריקו גדל, אך הוא היה ביתה. פופי לא התביישה בו, רק נדהמה מהיכולת של ריקו לסכן הכול בקלות כה רבה, בהקשת אצבעות יחידה. הבית הזה אפילו לא היה שלה. אם הוא הגיע לכאן כדי לדרוש את לילי, משאבים מעטים מאוד עמדו לרשותה. אולי אפילו ייזקף לחובתה שאין לה רכוש, בעוד שהוא יכול להציע כל-כך הרבה.

"שלום," הוא בירך את סבתה, כשהיא השתיקה את הטלוויזיה והניחה את השלט בצד.

"זה ריקו מונטרו, סבתא. סבתא שלי, אלנור האריס."

"ריקו המדובר?"

"כן."

גבותיו של ריקו התרוממו קמעה, ופופי התפתלה.

"נחמד לפגוש אותך. סוף-סוף." סבתא החלה לקום.

פופי נחפזה לעזור לה, אך ריקו מיהר לגעת בזרועה של סבתה ולומר, "בבקשה. אין צורך שתקומי. נעים להכיר אותך."

אוה, הוא ידע איך להשתמש בחמימות של קולו המתובל במבטא כדי להרשים אישה, צעירה או מבוגרת. פופי כמעט נפלה בקסמיו בעצמה, כי הוא נשמע לה מרגיע, כשלמעשה הגיע לכאן כדי להרוס את עולמן הקטן והפשוט.

עם זאת, היא הייתה מוכרחה להמשיך עם ההצגה המתורבתת. להעמיד פנים, שהוא סתם אורח שקפץ לביקור.

סבתא חייכה אליו עם הבזקי התפעלות. "עמדתי לקום, כדי לאפשר לכם לדבר בפרטיות. אני משערת שתרצו בזה."

"אם ככה, כן בבקשה. תרשי לי לעזור לך." ריקו ניגש אל צידה ותמך בה בעדינות.

אל תשאירי אותי לבד איתו, רצתה פופי לזעוק, אך היא החליקה את ההליכון של סבתא לעברה. "תודה, סבתא."

"אני אאזין לרדיו בחדר שלי, עד שתבואי לקרוא לי." סבתה הנהנה וגררה רגליים לאורך המסדררון. "תזכרי את הלחמניות."

הלחמניות. הקטנה בדאגותיה. פופי עוד לא הריחה אותן, אך הטיימר יצלצל בכל רגע. היא הניעה את גופה לעבר דלת המטבח, מתוך אינסטינקטים של אימא-דובה.

"למה אתה כאן?" קולה רטט, מעוצמת הרגשות שהתעופפו בתוכה – הלם ופחד ורצון לגונן. אשמה וכעס וערגות אחרות עמוקות יותר, שהיא לא רצתה להתייחס אליהן.

"אני רוצה לראות אותה." קיבוע כתפיו הבהיר לה שהוא לא יילך לשום מקום, עד שזה יקרה.

מאחוריה, הקול של קערות שיוצאות מהארון ונזרקות הרגיע אותה שלילי בסדר גמור, גם בלי עיניים שמשגיחות עליה.

תחושת מחנק רבצה על חזהּ והידקה מלחציים סביב גרונה. היא רצתה שהוא יענה על המשך שאלתה. מה הוא יעשה לגבי הגילוי? היא לא הרגישה ערוכה להתמודד עם התשובה.

מכיוון שניסתה להרוויח זמן, היא פלטה חנוקות, "איך מצאת אותי?"

אלמלא עמדו קרובים כל-כך, היא אולי לא הייתה שמה לב איך אישוניו התרחבו ונשימתו נתקעה, כאילו הוא ספג מהלומה. כעבור רגע, הרושם של ההלם נעלם. אור פראי וכעוס של סיפוק נצץ בעיניו.

"סורקה ראתה שהעלית לפייסבוק תמונה של תינוקת, שדומה למתאו. התחלתי לחקור."

פרטים משונים מהשבועיים האחרונים הסתדרו במקומם. היא משכה אליה את סנטרה בזעם. "האבא החדש ההוא במעון! חשבתי שהוא מנסה להתחיל איתי, כששאל אותי את כל השאלות האלו."

גבותיו הכהות של ריקו התחברו. "הוא התחיל איתך?"

"הוא אמר שהוא לקח את הכוס של לילי בטעות, אבל זה היה תירוץ, כדי לדבר איתי." פופי ללא ספק עדיין הצטיינה בשיקול דעת מוטעה, בנוגע לגברים.

"הוא לקח את הכוס, בשביל דגימת דנ"א."

"זה פשוט לא בסדר," אמרה בזעם.

"אני מסכים, שלא הייתי אמור להיאלץ להשתמש באמצעים כאלה, כדי לגלות שיש לי ילדה. למה לא סיפרת לי?" שאל, מבין שיניים חשוקות.

היא הודתה שהייתה לו זכות כלשהי, להרגיש את הכעס שהתלווה לקיפאון. אך היא לא הייתה אדם רע. סתם נערה טיפשה, שנכנסה להיריון מהגבר הלא נכון וניסתה להפיק את המרב ממצב בעייתי.

"גיליתי על ההיריון, רק אחרי שהתחתנת. באותו הזמן, כבר התפרסם בכל אתרי הרכילות, שגם פאוסטינה מצפה לילד."

היא לא הייתה אמורה להרגיש כאילו חטפה מכה, כשקראה את החדשות. החתונה שלו בוטלה ליום אחד בלבד. המון אנשים חטפו רגליים קרות לפני הטקס. היא השלימה עם העובדה, שהיא הייתה הנזק המשני של אותו פחד רגעי.

עם זאת, באותה העת, היא סבלה מהערכה עצמית נמוכה מאוד. היא הייתה צריכה להיות חכמה יותר ולא להרשות לעצמה להיסחף. היא לא נקטה שום אמצעי זהירות. היא נהגה ברשלנות ובטיפשות, כשהאמינה לסיפור שלו שהוא וארוסתו לא קיימו יחסים.

בעקבות כל הסיפור, היא הרגישה טיפשה במידה משפילה. היא קיוותה שלעולם לא תצטרך להתמודד שוב איתו, או עם הנאיביות שלה.

יופי של תקווה.

ולהתייצב מולו היה כל-כך קשה. הוא היה כל-כך קשה. שריר פעם בלסתו, אך שאר גופו דמה לבטון. חסר רחמים ואדיש.

"פאוסטינה מתה, בספטמבר האחרון," אמר בטון מחוספס. "היו לך הרבה הזדמנויות להתוודות."

כשנזכרה בכותרות האיומות, שקראה בהתייסרות מורבידית, ליבה התהפך בקרבה מתוך השתתפות בצערו. אחרי הכול, היא טיפחה מדי יום מחשבות לספר לו שיש לו בת, אבל...

"אני מצטערת על האובדן שלך." היא באמת הצטערה. יהיו רגשותיו כלפי אישתו אשר יהיו, אובדן הילד שלו בוודאי היה הרסני.

הבעתו התאבנה והוא נרתע קלות, לשמע מילות הניחומים שלה.

"סבא שלי היה די חולה," המשיכה בצרידות. "אם אתה זוכר, זו הסיבה שחזרתי הביתה. הוא נפטר, ממש לפני חג המולד. סבתא הייתה זקוקה לי. לא היה זמן מתאים, כדי לטלטל את הספינה."

הבעתו השתנתה מעט, כשהוא הקשיב לה.

היא שערה שהצער שלו היה הרבה יותר חריף משלה. היא התאבלה על אדם שחי חיים מלאים ונפטר, ללא כאב או חרטה. הן ערכו לו טקס, שהיה חגיגה אמיתית של חייו הארוכים.

בעוד שהילד של ריקו לא זכה אפילו להתחיל את חייו.

ריקו השלים בהנהון עם התירוץ שלה ועל פניו הופיע רק הבלח כאוב, של מה שבוודאי היה אובדן מכאיב מאוד ואישי מאוד משלו.

האם הצער דחף אותו לכאן? האם הוא ניסה להחליף את ילדו המת בילדתו החיה? לא. המחשבה ייסרה אותה. לילי לא הייתה איזו ממלאת מקום של ילד אחר. האפשרות שהוא אולי חושב כך סדקה את ליבה.

לפני שהיא מצאה מילים, שיבטאו את הפחד הזה, הטיימר צפצף במטבח.

כמו כן, לילי נעשתה שקטה מאוד, דבר מבשר צרות. פופי פנתה להביט מעבר למסגרת הדלת. לילי ישבה ונעצה אצבע אחת בחור הזעיר שבשולי הקערה, שממנו הייתה אמורה להיתלות על מסמר.

ידיים תקיפות התמקמו על כתפיה. ריחו הבלתי מאולף של ריקו וחום גופו הקיפו אותה. הוא הביט מעבר לה אל המטבח. אל בתו.

פופי אמרה לעצמה לא להסתכל, אך היא לא יכלה להתאפק. היא פחדה שהוא ינטור ללילי טינה, משום שהיא חיה בעוד שהתינוק האחר שלו לא. למרות הפחד, שהוא מתעתד לקחת אותה ממנה, משום מה היא תתיייסר יותר, אם הוא יפנה לה את גבו. הוא עבר דרך כה ארוכה. פירוש הדבר היה שהוא מרגיש משהו כלפי לילי, לא? שבמישור מסוים, הוא רוצה בה?

ארשת פניו הייתה בלתי קריאה, פניו כה אטומות ומתוחות, עד שליבה צנח אל נעליה.

תאהב אותה, רצתה להתחנן. בבקשה.

נשימתו נשאבה בשריקה. הוא שאף כל-כך הרבה אוויר, עד שחזהו התנפח והתחכך בגבה. ידיו התהדקו על כתפיה.

לשמע הרעש הקל, לילי הרימה את עיניה האפורות המשגעות, שדמו כל-כך לעיניו של אביה. חיוך ענקי עלה על פניה.

"אימא." הקערות נזנחו והיא זחלה אליהם, ונתמכה בשער כדי להתרומם לעמידה.

חיוכה של לילי עזר לפופי להתמודד עם כל הקשיים שלה. לילי הייתה בבת עינה של פופי. ההורים של פופי היו רחוקים, סבה נפטר, סבתה... טוב, פופי לא רצתה לחשוב על מותה, על אף שידעה שזה בלתי נמנע.

אך הילדה הקטנטונת הזאת הייתה שלה, והיא הייתה כל עולמה.

"שלום, כפתורונת." פופי הרימה את בתה ונשקה ללחייה. היא אף פעם לא הצליחה לוותר על טעימה רכה ובשרנית, של אותה חמימות מתקתקה. אחר-כך, ניקתה את ידיה של לילי, משום שלא משנה כמה פעמים היא טיאטאה או שאבה אבק, לילי מצאה את הגרגרים ואת תלתלי האבק, בחקירתה הלהוטה את העולם.

הפעם, כשפופי הביטה בריקו, תגובתו הייתה ברורה לה יותר. הוא ניסה להסתיר אותה בשלוות נפש, אך מבטו העז בלע בשקיקה, את עורה הצח כשלג של לילי ואת שפתיה המקושתות.

רגשותיה זגזגו שוב. היא נזקקה לזה. ליבה רצה לראות אותו מקבל את בתו, אך בה-בעת, ריקו היווה גם איום.

"זאת לילי." שמה העיד על סנטימנטליות. פופי לא הייתה אמורה להיכנע לרעיון רומנטי שכזה, אך מכיוון שהיא עצמה נקראה על שם פרח הפרג, נראה לה מתאים לקרוא לבתה על שם פרח החבצלת.

פופי היססה, כי לא הרגישה מוכנה להגיד ללילי, שזה אבא.

לילי הביאה את אצבעותיה אל פיה ואמרה, "אם."

"לאכול?" פופי שאלה והחליקה את ידה במורד צווארה. "את רעבה?"

לילי הנהנה.

"שפת הסימנים?" שאל ריקו וקולו התחדד מדאגה. "היא לקויית שמיעה?"

"זו שפת סימנים לתינוקות. מלמדים אותה במעון. היא מנסה להגיד מילים, אך זה עובד לבינתיים." פופי דילגה מעל השער אל המטבח וכיבתה את התנור. "אתה, אממ..." היא לא יכלה להאמין שזה קורה, אבל היא רצתה לדחות ככל האפשר את השיחה הקשה. "תצטרף אלינו לארוחת ערב?"

שתיקה קצרה, ואחריה, "את לא צריכה לבשל. אני יכול להזמין משהו."

"מכאן?" פופי גיחכה ביובש, כשהושיבה את לילי בכיסאה. "יש לנו מסעדת משלוחים סינית ופיצריה." לא הסטנדרטים הרגילים שלו. "המרק כבר מוכן."

היא קשרה ללילי סינר והניחה לפניה את הקערית עם המרק שהתקרר, וכף שטוחה קטנה.

לילי לפתה את הכף וחבטה בה במרק הסמיך.

"העובדים שלי התקשו למצוא סוכנות להשכרת רכבים," ציין בהיסח הדעת והקדיר פנים, כשלילי פספסה את פיה ומרחה מרק על לחייה.

"סבתא אמרה שאתה נוהג במכונית שווה," נזכרה פופי. היא שכחה להסתכל, כי לא הצליחה לראות דבר מעבר לאיש עצמו.

"אלפא רומאו, אבל זו מכונית משפחתית."

עם מושב לתינוקות? פופי כמעט שמטה את מגש הלחמניות, כשהוציאה אותו מהתנור. "אתה, אממ, מתאכסן במוטל?"

הוא נחר. "לא. העובדים שלי שכרו קוטג' במרחק שעה מכאן, כדי שתהיה לי מיטה, במקרה שאחליט להישאר."

פופי ניסתה לקרוא את הבעתו, אך הוא בחן את לילי וקימט מצחו ברוגז, כשלילי הפנתה את ראשה ובפיה הפתוח, חיפשה את קצה הכף שלה.

בתנועה החלטית, הוא הסיר את הז'קט שלו ותלה אותו על גב כיסא. אחר-כך, לקח את הכפית שפופי הניחה על השולחן כשערכה אותו וסובב את הכיסא אל לילי. הוא התיישב והתחיל לעזור לה לאכול.

פופי עצרה את נשימתה, נפעמת מהמראה של הגבר הנמרץ הזה, שמאכיל את בתם. שריריו החסונים מתחו את התפרים בחולצתו והסגירו את המתח שלו, אך הוא חיכה ברוגע שלילי תנסה, לפני שהצמיד בעדינות את קצה הכפית שלו אל שפתה התחתונה. הוא הניח ללילי לרכון לעבר הכפית ולאכול, לפני ששניהם עברו לביס הבא מהקערה.

האם היא חלמה על זה? האם היא חולמת עכשיו? המחזה היה כה מתוק, עד שהשחלות שלה נעלו ביציות טריות בבתי הבליעה שלהן והתכוננו לירות וליצור עוד לילי או חמש. כל מה שנדרש היה מבט אחד שלו, שיביע משהו אחר מלבד האשמה או עוינות.

"אמרת שהזמן לא מתאים."

נדרש לה רגע, לקלוט שהוא מתייחס שוב ליום שבו לילי נוצרה. היא יכלה רק לעמוד שם בשתיקה מושפלת, שעה שגחלת של חום מעיק בערה בבטנה ושלחה סומק אל צווארה ולחייה, מסתיימת בלחץ מאחורי עיניה.

הוא העיף בה מבט. "כשאנחנו–"

"אני יודעת למה אתה מתכוון," שיסעה אותו ופנתה ממנו, כדי לערום לחמניות חמות בצלחת, בתחושה מחודשת של מבוכה בתולית. הוא הבחין בדם ושאל אם הווסת שלה הופיעה. היא הייתה נבוכה מכדי לספר לו, שזו הייתה הפעם הראשונה שלה. היא הייתה נבוכה מכדי לומר זאת עכשיו.

"הייתי צריכה לקחת משהו אחרי זה." היא לא סיפרה לו שנשארה בספרד יום נוסף, בתקווה שהוא יבוא לחפש אותה, אך תחת זאת שמעה שתוכניות החתונה חודשו.

החדשות הללו הבריחו אותה משם והציפו אותה במחשבות, שהיא הייתה טרף קל, לגבר שקיבל חופשה קצרה מהאירוסים שלו. מניעת היריון הייתה צריכה להיות בראש מעיניה, אבל...

"הייתי בטיול וניסיתי לתפוס את הטיסה שלי." פופי חיבקה את עצמה וניסתה למנוע מהסדק בחזהּ להתרחב. היא הרגישה כה חשופה בזה הרגע ולא יכלה לפגוש במבטו החודר. "באמת חשבתי שהזמן לא מתאים. לא קלטתי בכלל שאני בהיריון, עד שהתחילה לצאת לי בטן. לא היו לי שום תסמינים." היו לה אפילו קצת כתמים. "את הסימנים הבודדים שכן היו לי, ייחסתי למתח. הבריאות של סבא הידרדרה. עד שההיריון אושר, אתה כבר היית נשוי." היא סוף-סוף הביטה בו ושלחה יד מורמת קדימה, בחיפוש אחר הבנה.

היא לא ראתה שום התרככות, בהבעתו הבלתי סלחנית.

"לא חשבתי שאתה–" היא לא יכלה לומר בקול, שהיא חששה שהוא לא ירצה את בתו. לא כשהוא האכיל את לילי באכפתיות כה רבה.

דמעות חסרות אונים נלחצו מאחורי עיניה.

הוא ידע מה היא כמעט אמרה והעיף בה עוד מבט עמום של זעם שקט. "אני רוצה אותה, פופי. זו הסיבה שאני כאן."

ליבה היטלטל בחזהּ. הלחץ מאחורי עיניה התגבר.

"אל תיראי מבועתת כל-כך." הוא החזיר את תשומת ליבו אל לילי, שחיכתה בפה פתוח כמו גוזל. "אני לא כאן כדי לחטוף אותה."

"אז מה כן?" היא לפתה בחוזקה את מרפקיה, מתוך צורך במשהו שיעגן אותה. מתוך צורך לדעת מה עומד לקרות.

"אני אמור להתעלם ממנה?"

"לא." שאלתו נעצה סיכות מייסרות בנקודות הרגישות ביותר של נפשה. "אבל פחדתי שאתה עלול לעשות את זה," הודתה. "חשבתי שיהיה קל יותר לשנינו, אם לא תדע, במקום שתדע אבל שלא יהיה לך אכפת."

עוד מבט של חומת בטון, ולאחריו אמירה ברורה של, "אכפת לי." הוא גרף בכף את המרק הסמיך. "ולא רק בגלל שהמשרתות בבית של אימי בטח יבחינו בדמיון, כמו שהמטפלת של סורקה הבחינה בו, ויתחילו לדבר. היא בת מונטרו. היא זכאית להטבות שנלוות לשם הזה."

כעת הוא דרך ישירות על גאוותה של פופי.

"אנחנו לא צריכות עזרה, ריקו. זו עוד סיבה שלא סיפרתי לך. לא רציתי שתחשוב שאני מחפשת נדבות. אנחנו בסדר."

"המעון נטול האבטחה, זה 'בסדר'? מה יקרה, כשיוודע שאבא שלה עשיר? אנחנו נוקטים אמצעי זהירות בסיסיים, פופי. אין לך אפילו אזעקה. לא שמעתי אותך משחררת מנעול, כשפתחת את דלת הכניסה שלך."

הן גרו באזור כפרי בקנדה. אנשים חששו מסנאים בעליית הגג, לא מפורצים בחדר השינה.

"אף אחד לא יודע שאתה עשיר. סבתא היא היחידה שיודעת בכלל את השם שלך, ולא סיפרתי לה את כל הפרטים על... מי אתה באמת." פופי הצליפה בהיסח הדעת בקנוקנת שיער, כך שהיא נתחבה מאחורי אוזנה לחמש שניות תמימות. "אכפת לך, אם אני אקרא לה? היא לוקחת תרופות לפי שעות וצריכה לאכול לפני כן. אנחנו מנסות לדבוק בשגרה."

"כמובן." הוא הרים שתי אצבעות מהקערה שעדיין ייצב, בשביל נעיצות הכף העצמאיות של לילי. "נמשיך לדבר, אחרי שלילי תשכב לישון."