זרים בשלג

החורף האחרון שלי בינות ההרים המוריקים והמלבינים לפרקים של צפון הגולן. אחרי אחת-עשרה שנות נישואין, לידה וגידול של שלושה ילדים, גירושין ופרידה כואבים, בקשה אחת הייתה לי: שיהיה חורף קל כזה שכמעט שלא נשים לב שהיה… שנסיים פה יפה וביולי ניפרד כידידים.

אז ביקשתי… וקיבלתי

כתשעים לילות קפואים מתחת לאפס, עשר סופות שלגים שנערמו וחסמו צירים. מרץ הקר ביותר זה חמישים שנה, צמחי תבלין שלא שרדו בגינה.

כל אלה הולידו את “זרים בשלג”, צלילה ליופי אינסופי ורומנטי יחד עם כאבי בדידות וגעגוע, פיסות של תקווה ושמש, מסמך אנושי מרגש ומעורר חושים.

מוֹדָה אֲנִי

מוֹדָה אֲנִי

עַל תִּקְוָה שְׁנִיָּה לִפְנֵי הַיֵּאוּשׁ,

עַל עוֹצְמָה שֶׁל אָבְדַן הַתְּמִימוּת,

עַל הַצְּמִיחָה שֶׁתָּבוֹא בְּקָרוֹב.

הִיא תָּבוֹא...

עַל הַכְּאֵב שֶׁיָּדַע נֶחָמָה,

עַל נִגּוּן עַל חֶלְקֵי נְשָׁמָה,

עַל עוֹד שִׁיר, עַל זְרִיחַת הַחַמָּה,

מוֹדָה אֲנִי.

מוֹדָה אֲנִי עַל לֵב שֶׁיּוֹדֵעַ לִכְאֹב,

עַל תְּחוּשׁוֹת, עַל רָצוֹן לֶאֱהֹב,

עַל שֹׁנִי מֵעֵדֶר הָרֹב,

לִי זֶה טוֹב...

עַל רַעֲשֵׁי רְעִידַת אֲדָמָה,

עַל חֹשֶׁךְ, עַל שֶׁקֶט דְּמָמָה,

עַל יֹבֶשׁ וְחִיפּוּשׂ בַּשְּׁמָמָה,

מוֹדָה אֲנִי.

עַל עוֹד הֲבָנָה טְהוֹרָה,

עַל קִיּוּם, עַל חַיִּים, עַל שִׁגְרָה,

עַל לָתֵת בְּלִי צִפִּיָּה לִתְמוּרָה,

מוֹדָה אֲנִי.