דף הבית > סדרת מרחבי מונטנה 3 - להגן על הלב
סדרת מרחבי מונטנה 3 - להגן על הלב
הוצאה: ונוס הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 12-2022
קטגוריה: ספרות רומנטית וארוטית
מספר עמודים: 314
ניתן לרכישה גם במארז מארז מרחבי מונטנה מארז מרחבי מונטנה

סדרת מרחבי מונטנה 3 - להגן על הלב

         
תקציר

חייה האישיים של קריגן הייל מרגשים בערך כמו צפייה בקומקום רותח. כשאת עובדת קשה כל כך ומשקיעה את כולך בעסק, מי צריך רומנטיקה או הרפתקאות? האימפריה שלה בקאלמיטי מונטנה לא הולכת לבנות את עצמה.

במשך שנים המנטור והמשקיע שלה עזר לה להגשים את חלומותיה, עד שמותו הבלתי צפוי שם את גורלה בידי נכדו, מיליארדר חצוף שעושה הכול כדי להרוס את חייה של קריגן.

אבל אם פירס סאליבן חושב שהיא תיכנע ללא קרב, הוא טועה בגדול. כשהסבלנות שלה מגיעה לקיצה, היא נוסעת אל בקתת ההרים המטופשת שלו כדי לאלץ את השחצן לשמוע אותה.

ברגע שהיא מגיעה, סופת שלג לוכדת אותה עם פירס. כשהיא תקועה יחד איתו במשך ימים, היא מגלה שקשה מאוד לעמוד בפניו. בלי החליפות והמכוניות המפוארות שלו הוא נראה כמעט אנושי.

אלא שרק טיפש יפסיק להגן על הלב שלו. וקריגן לא יכולה לסכן את עתידה. בייחוד כשהיא לא יודעת מה הוא מנסה לגנוב – את חלומותיה או את ליבה.

להגן על הלב הוא הספר השלישי בסדרת מרחבי מונטנה, ויכול להיקרא כספר יחיד.

פרק ראשון

פרק 1
פירס
האישה הזו צעקה עליי, ולא יכולתי להפסיק להסתכל על שפתיה.

הצורה שלהן שלה הייתה מושלמת. שפה עליונה לא עבה מדי ולא דקה מדי. השפה התחתונה הייתה בשרנית ובעלת שרבוב קל שדרשה ליקוק בקצה הלשון. הן היו מרוחות בשפתון שגרם לצבע האפרסק הטבעי שלהן להיראות מתוק ועסיסי כמו הפרי עצמו.

"אתה לא יכול לעשות את זה." זרועותיה התנופפו באוויר.

היא הייתה יפהפייה. ברור שהיא הייתה יפהפייה. לסבא שלי היה טעם מושלם.

הוא גם אמר שהיא הייתה חדה כתער, ואף על פי שהייתי אמור להתייחס לאש בעיניה או למילים שהיא השליכה לעברי כמו סכינים, לא יכולתי להתמקד בשום דבר חוץ מאשר בשפתיים האלה.

"לך תזדיין!"

מבטי עלה במהירות לעיניה החומות היפות. מצמד המילים 'לך תזדיין' היה קשה להתעלם, בייחוד כשהן הדהדו מחלונות הראווה של מרכז העיר קלאמיטי, מונטנה.

המכתב שנתתי לה לפני כמה שניות היה בידה. היה כתוב בו, במילים פשוטות, שהיא לא עמדה בהחזר ההלוואה שלקחה, והיה לה חודש אחד להחזיר אותה במלואה. זו הייתה הלוואה שסבא שלי ז"ל נתן לה כדי לממן נכסים להשקעה בעיירה הקטנה הזו. הלוואה לחברה. מאהבת. יזיזה? לא היה לי מושג מה היא הייתה בשבילו מבין כל הנשים שהיו סביבו.

המחשבה על הפה שלו על הפה המושלם שלה גרם לי להירתע. אולי בגלל הקשר ביניהם היא הניחה שהחוב יישכח.

לעולם לא.

כן, זה הפך אותי למניאק נקמן, אבל היא לא הייתה היחידה שהתחרפנה ברגע זה. סבא שלי דפק אותי כשהוא היה בחיים. גם במותו הוא עדיין דפק אותי.

הדבר היחיד שרציתי זה למחוק את הבן זונה ההוא מחיי, והדבר הראשון שבחרתי לעשות כדי שזה יקרה הוא להתחיל בגביית ההלוואה שלו לאישה המהממת הזאת.

עיניה של קריגן הייל רשפו. פניה החלו להאדים מרוב זעם או מהעובדה שהיא צעקה עליי במשך דקה שלמה.

כי חוללנו מהומה. טוב, היא חוללה מהומה. אני פשוט עמדתי במקום ובהיתי בשפתיים שלה. שנאתי את עצמי על כך שחשבתי שהיא יפהפייה.

אנשים יצאו מהחנויות הקטנות שלהם. אישה שלבשה סינר שחור יצאה מבית הקפה והביטה מעלה ומטה לאורך המדרכה עד שקלטה את מקור ההמולה. אותנו. זוג יצא במהירות מגלריית האומנות ורץ לעברנו.

לא רציתי להיות במרכז ההמולה הזו. ידעתי שהגיע הזמן לסגור את הסיפור הזה לפני שנמשוך קהל גדול יותר.

פתחתי את הפה כדי להעביר את המסר שלשמו באתי לקלאמיטי, אבל לפני שהספקתי לדבר, קריגן לקחה את המכתב שנתתי לה והחלה לקרוע אותו לגזרים, ושפתיה היפות החלו לרטון ולנהום. אולי היא דמיינה שחתיכת הנייר הזו הייתה אני. רגע אחד היא קרעה את הנייר לחתיכות קטנות, וברגע השני היא העיפה אותן על פניי.

מצמצתי והנחתי להן ליפול למדרכה. קריעת המכתב הזה לא עמדה לשנות את העובדות.

שנינו נדפקנו.

"שלושים יום, מיס הייל."

הנחיריים שלה התנפחו.

הזוג מהגלריה הגיעו אלינו, נעמדו ליד קריגן ובחנו אותי, שניהם, מכף רגל ועד ראש. מכיוון שלא התחשק לי לפגוש את המקומיים, פניתי ללכת.

"שלושים יום." הסתובבתי לפני שקריגן תוכל להטיח בי משהו נוסף – קללה, יריקה, אגרוף.

רשרוש נעליי המצוחצחות על המדרכה נשמע כשעשיתי את דרכי ליגואר האפורה המבריקה שלי. התעלמתי ממבטי השנאה שלה שננעצו בגבי.

קריגן הייתה יכולה לשנוא אותי כמה שהיא רצתה. אני לא הכנסתי אותה למצב הזה. הקרדיט שיך לסבא שלי. אבל האם היא קיללה אותו? לא. ושוב, גבריאל בארלו יצא כשידו על העליונה.

נכנסתי לרכב בלי להביט לאחור ונסעתי משם. המנוע של היגואר רעם במורד רחוב פירסט. ההגה, שהיה עשוי עור, היה חם תחת כפות ידיי. אפילו לאחר שביליתי את רוב היומיים האחרונים בכיסא הנהג, לרכב היה עדיין את אותו ריח של רכב חדש.

קניתי את היגואר לפני כמה חודשים. זו הייתה מתנה לעצמי לאחר שהגירושים שלי נכנסו לתוקף. אבל לא נהגתי בה יותר מדי. לא היה לי כמעט צורך לנהוג.

עד הנסיעה הזו.

הנסיעה מדנוור למונטנה ארכה אחת עשרה שעות. ביליתי כמעט את כל היום בדרכים. נשארתי בבוזמן כי רציתי לראות היכן סבא שלי בילה כל כך הרבה מזמנו. ואז הבוקר נסעתי לקלאמיטי כדי לתת לקריגן את המכתב.

מכתב שהפך כעת לקונפטי שפוזר על המדרכה.

הנייד צלצל, ושמה של העוזרת שלי הופיע על הצג. "הלו."

"בוקר טוב," אמרה נלי. "מה שלומך היום?"

"בסדר." יחסית לאדם שחטף קללות עוד לפני הצהריים.

"איך הייתה הפגישה שלך?"

"פנטסטית," אמרתי באדישות. קריגן הגיבה בצורה שלילית. ציפיתי לדמעות ותחינות. במקום זה, חטפתי 'לך תזדיין' ונייר בפרצוף.

היא הייתה קשוחה כמו פלדה, לא היה בכך שום ספק.

"תזכיר לי שוב למה התעקשת לנסוע עד מונטנה אם המכתב היה יכול להישלח בדואר," אמרה נלי.

"רציתי להדגיש את הנקודה שלי." והייתי סקרן לגבי האישה שסבא שלי העריץ.

"אה-הא," היא מלמלה. אם הייתי במשרד שלי, הייתי זוכה לגלגול העיניים המפורסם של נלי. "מה עכשיו?"

"אני מתכוון להישאר פה הלילה."

"באמת? חשבתי שתיסע לבקתה."

"שינוי בתוכנית." רציתי לטייל קצת בעיירה הנידחת הזו שקריגן הייל קראה לה בית.

כשנסעתי באיטיות במורד רחוב פירסט מאחורי טנדר בעל לוחיות רישוי שעליהן היה כתוב 'הכי טוב בבית', התבוננתי בעסקים לאורך הרחוב. היה ברור שקלאמיטי לא הייתה עיר גדולה. למרות זאת, סבא שלי השקיע ערמה של כסף בקהילה הקטנה הזו. למעשה, הוא השקיע ערמה של כסף בקריגן.

למה? למה קלאמיטי? למה קריגן? למה לא יכולתי להפסיק לחשוב על השפתיים שלה? ולמה היא לא בכתה? באמת ציפיתי לדמעות.

פרט לסקרנות, הסיבה האמיתית שבגללה לא נסעתי לבקתה הלילה הייתה שלא הייתי מוכן. המחשבה על שינה במקום גרמה לבטן שלי להתהפך בדיוק כמו המחשבה על ידיו של סבא על שדיה הרכים של קריגן.

אוכל להישאר בקלאמיטי ולנסוע לבקתה מחר. ואז, לאחר עצירה מהירה כדי לדבר עם מנהל התחזוקה, אחזור במהירות לדנוור.

"למצוא לך חדר במלון?" שאלה נלי.

"בבקשה."

"בקלאמיטי או בבוזמן?"

"בקלאמיטי."

"בסדר. אבל אני בספק שיש שם מלון יוקרתי," היא עקצה אותי.

"אני לא צריך מלון יוקרתי."

היא נחרה בבוז. "שקרן."

נלי הייתה העוזרת שלי בחמש השנים האחרונות, ובכל הזמן שלנו ביחד לא הייתי בטוח שהיא אי פעם ראתה אותי בתור בוס. היא תמיד הסתכלה עליי כעל לא יותר מהבחור שהיא הוציאה ציונים גבוהים יותר ממנו בכל מבחן במתמטיקה ובאנגלית בתיכון.

אולי בגלל זה היא החזיקה מעמד חמש שנים. הקודמות בתפקידה החזיקו בממוצע רק שישה חודשים. הייתה מישהי שהחזיקה מעמד במשך שנה, ולעומתה אחרת שהצליחה להחזיק מעמד במשך שבועיים בלבד. כל אחת מהן עצבנה אותי בדרכה שלה, וכשהן עזבו, נשמתי לרווחה.

אם נלי תתפטר, אאבד את השפיות שלי.

נלי לא ליקקה לי את התחת או קראה לי 'מר סאליבן'. היא לא שתקה כשהיא לא הסכימה עם ההחלטות שלי. היא לא הסתירה את הדעות שלה מכיוון שחתמתי על תלוש המשכורת שלה.

"קרה משהו במשרד שאני צריך לדעת עליו?" שאלתי.

"לא משהו שלא יכולתי לטפל בו."

אף על פי שטכנית היא הייתה העוזרת שלי, התואר שלה היה סמנכ"לית בכירה ומשנה למנכ"ל, ולא היו הרבה דברים שהיא לא הייתה יכולה להתמודד איתם. ובגלל זה היא הרוויחה יותר מכל סמנכ"ל בכיר אחר ב"גרייז פיק השקעות". ועכשיו, כשעמדנו לקחת על עצמנו יותר עבודה, אהיה זקוק לה. "תודה."

"אתה נשמע עייף."

נעתי במושבי. שפשפתי את העורף ביד אחת ואחזתי בהגה ביד בשנייה. "אני עייף. זו הייתה נסיעה ארוכה."

"יכולת לטוס."

"לא, זה בסדר. הייתי חייב לנקות את הראש."

"אין יותר מדי מה לנקות. יכולת לעשות את זה בשלושים דקות נסיעה לאורך רכס הפרונט ריינג'."

"מצחיק," מלמלתי.

"אתה יודע שאני צוחקת. אבל אני מרגישה שהייתי צריכה לנסוע איתך."

"לא, אני בסדר," שיקרתי. לא הייתי בסדר כבר כמה חודשים.

"ההורים שלך התקשרו."

הדחקתי גניחה. "ו...?"

"ואולי היית יודע מה הם רוצים אם היית חוזר לשיחות שלהם."

התחמקתי מאימא ומאבא מאז הלוויה. בייחוד מאימא, כי ידעתי שהיא תרצה לדבר על כל הדברים שאני לא רציתי לדבר עליהם. "הם עדיין בהוואי?"

"כן. אימא שלך הזמינה אותי לשם לסוף השבוע הבא."

צחקקתי. הם אהבו את נלי יותר משהם אהבו אותי, וזה היה נכון לגבי רוב האנשים שהכירו את שנינו. "לכי על זה."

"אני צריכה עוד ימי חופש."

"ניהלת על זה משא ומתן בפעם האחרונה שפישלתי."

"באמת?"

"כן." היה לה חודש בשנה. בקרוב יהיו לה שישה שבועות. בסופו של דבר אעשה משהו שיעצבן אותה והיא תוציא ממני עוד שבועיים. סירבתי רק בגלל האגו שלי.

"מתי בפעם האחרונה קיבלתי בונוס?"

"לפני עשרה חודשים."

"נכון," היא משכה את המילה. "ביום שצודדת בכריס במקום בי בשיחה שלנו לגבי מסיבת חג המולד."

ושילמתי על ההחלטה הזו. נלי אמרה לנו שהעובדים ייהנו יותר מבר פתוח. כריס, עורך הדין שלנו טען שבר פתוח יוביל לעובדים שיכורים ולמעשים שנצטער עליהם ביום שני בבוקר. לנוכח העובדה שהמסיבה הסתיימה שעה מוקדם מהצפוי ושמעתי שקראו לי 'קמצן' מאחורי הגב, נלי צדקה.

היא לא נתנה לי לשכוח את זה.

"עוד משהו קרה היום?" שאלתי.

"ג'סמין התקשרה."

שיט. "תגידי לה שאני עסוק. אחזור אליה." שנינו ידענו שזה לא נכון.

"פירס –"

"אני עסוק, נלי." זה היה תחום אחד שבו לא הייתי זקוק לדעה שלה.

נלי נאנחה. "בסדר. אבל למען הסדר הטוב, תדע שאני חושבת שאתה עושה טעות ענקית כשאתה מתחמק ממנה."

"בסדר. תעברי לנושא הבא."

"זה הכול לעת עתה. אתקשר אם יהיה משהו. מתי אתה חוזר?"

"מחר. אהיה במשרד ברביעי בבוקר."

"בסדר. נדבר מאוחר יותר."

"ביי." סיימתי את השיחה ופניתי לרחוב בעל בתים בשני צידיו, רחוב אחד אחרי מרכז העיר. עצרתי בצד והחניתי את היגואר ליד מדרכה ריקה.

מדשאות ירוקות התפרסו לאורך הרחוב. החצרות היו מלאות בעצים, והצבעים שלהם החלו להשתנות כמו בכל ספטמבר בקולורדו. הבתים עצמם היו שקטים, כי רוב האנשים היו בעבודה בשעה הזו של היום, כנראה. כשחלפתי על פני בית הספר בדרכי לתוך העיר, ראיתי שהחניון שלו היה עמוס במכוניות.

קיוויתי שהרכב שלי יהיה בסדר למשך שעה או שעתיים. היו אזורים בדנוור שלא הייתי מעז להשאיר בהם רכב יוקרה, אבל הייתי בספק שגניבת מכוניות הייתה נפוצה בקלאמיטי, ולא רציתי לחנות ברחוב פירסט. היגואר משכה יותר מדי תשומת לב כשחנתה ליד משאיות ענקיות בעלות מגני בוץ. היום רציתי לסייר בלי רעש וצלצולים מיותרים.

"הייתי צריך ללבוש מכנסי ג'ינס," אמרתי לעצמי כשהסתכלתי על חליפת שלושת החלקים הסטנדרטית שלי.

פתחתי את הכפתורים בבלייזר השחור שלי והווסט מתחתיו, ואז הנחתי אותם על גבי תיק המסמכים שלי במושב הנוסע. הסרתי את חפתי הטיטניום שלי, מתנת יום הולדת מאימי, והחבאתי אותם במתקן הכוסות. ואז הפשלתי שרוולים, הורדתי את העניבה ופתחתי את הכפתור בצווארון.

המכנסיים יבלטו כי כל האנשים שראיתי היום היו לבושים במכנסי ג'ינס, אבל הבאתי איתי רק חליפות. זו הייתה נסיעת עסקים, אחרי הכול.

עזבתי את הרכב שלי וצעדתי לעבר רחוב פירסט כשידיי היו תחובות בכיסים. כשהגעתי לצומת, הבטתי שמאלה, ואז ימינה. אם אפנה שמאלה, אגיע לסטודיו של קריגן – זירת הפשע. אם אפנה ימינה, אגיע לחנות חומרי בניין. פניתי ימינה.

פעמון צלצל כשדחפתי את הדלת ונכנסתי. מוכר לבוש וסט אדום מעל חולצת הפולו הלבנה שלו הנהן מאחורי הקופה. "בוקר."

"בוקר טוב."

"אפשר לעזור לך למצוא משהו?"

ניגשתי לעבר מתקן כובעים, לא רחוק מהדלת. הוא היה מלא בכובעים במבחר צבעים, ועל כולם היה רקומות המילים קלאמיטי, מונטה. כובעים לתיירים. "זה כל מה שיש לכם?"

"כן."

אז נלך על קלאמיטי. מצאתי גרסה שחורה שהייתה קבורה מתחת לאדום־דם, לכחול־שמיים ולירוק־דשא.

"שקית?" שאל המוכר.

"לא, תודה. אכפת לך אם אתלוש את תג המחיר ואזרוק אותו לפח?"

"יש לי רעין טוב יותר." הוא הוציא מספריים מפחית שימורים שעמדה ליד הקופה, גזר את תג המחיר והושיט לי את הכובע שאזרוק לפח ברגע שאחזור הביתה, לקולורדו.

"שוב תודה." הנהנתי אליו, ואז יצאתי מהדלת וחבשתי את הכובע תוך כדי הליכה.

אולי עם משקפי השמש שלי והכובע לא יזהו אותי האנשים שהיו עדים להופעה של קריגן מוקדם יותר.

סבא תמיד סיפר לי איך היא שעשעה אותו. לאור העובדה שסבא שלי אמר את זה, יכולתי לנחש בדיוק לאיזה שעשוע הוא התכוון. הוא התלהב מקריגן במשך שנים, אבל הוא שכח לציין כמה פרטים, לא?

הוא לא ציין עד כמה יפהפייה היא הייתה. והוא ממש לא ציין את השפתיים הללו.

הייתי צריך לדעת שהיא תפתיע אותי. מאז מותו לפני שבועיים כל מה שחוויתי היה הלם, וזה לא כלל את כל המכות הלא מבורכות שהוא הנחית עליי במהלך חייו.

לא היה יותר מדי מה לעשות חוץ מלהתמודד איתן בזו אחר זו. אפתור אותן ואמשיך בחיי הארורים. וזה כולל ניתוק מוחלט של הקשר לקריגן הייל.

היה בה אש. קיוויתי שהאש הזו תוכל לשלם את החוב שלה.

צעדתי במורד המדרכה והנהנתי לעבר אנשים זרים. הבטתי דרך חלונות ומסעדות והאטתי רק כדי לבחון מקרוב יותר את משרד התיווך. תמונות של הנכסים הנוכחיים שלהם להשכרה ולמכירה הופיעו על חלון הראווה שלהם.

"כנראה השוק בקלאמיטי לא נמצא בעלייה," מלמלתי לאחר שעברתי על הדפים המודפסים שהודבקו לשמשה בסרט הדבקה.

רוב הנכסים הוצעו למכירה במשך חודשים. והמחירים? קריגן תצטרך למכור שניים או שלושה נכסים כדי להחזיר את ההלוואה שלה.

זו לא הבעיה שלי. דקירת אשמה חלפה בעמוד השדרה שלי, אבל הדחקתי אותה.

זו הייתה הדרך היחידה להתקדם. דף נקי.

עד שלושה באוקטובר קריגן הייל תשלם את החוב שלה או שאשתלט על הנכסים הנחוצים לכיסוי ההלוואה שלה. דאגתי לשנן את שם המתווך לפני שהמשכתי. אולי אצטרך למכור נכס או שניים בחודשים הקרובים.

לא היו יותר מדי אנשים ברחובות כשעשיתי את דרכי על המדרכה. או יותר מדי כלי רכב בכבישים, אם כבר. למעט מכונית או טנדר מזדמן, רחוב פירסט היה שקט. אף על פי שבחנתי את רוב המקומות בהשוואה למרכז העיר דנוור.

בלי אנשים החולפים על פניי במהירות וכל ההמולה הרגילה, הייתי יכול לשקוע לתוך קצב הליכה נינוח. לאוויר היה ריח נקי, להבדיל מריח האגזוזים והבטון של העיר. ההליכה ברגל הייתה כמעט... מרגיעה. מתי בפעם האחרונה הלכתי ברגל ללא מטרה? האם זה תמיד ככה פה?

ערכתי מחקר קטן על קלאמיטי לפני הנסיעה שלי. הקהילה מונה כאלפיים תושבים בערך, והעיירה עצמה ממוקמת בעמק בלב דרום־מערב מונטנה. בסוף הרחוב נישאו באופק פסגות בצבע אינדיגו.

החנויות לאורך רחוב פירסט הדגישו את נושא המערבונים. והייתה לכך סיבה. זה מצא חן בעיניי התיירים, ללא ספק. לרוב הבניינים היו חזיתות מרובעות שנראו כמו חוות. חנויות אחרות היו בנויות מלבנים אדומות ומטיח. היה אפילו בר שנקרא "קלאמיטי ג'יינ'ז", שהיה סגור כשחלפתי על פניו. אחרת הייתי נכנס לשתות משהו ולראות איך הוא נראה מבפנים.

הגעתי לקצה רחוב פירסט מהר מדי, והרחוב השתלב עם הכביש המהיר. מחר אצטרך לנסוע משם כדי להגיע לבקתה, אבל היום הסתובבתי והוצאתי את המחשבות על מקום המפלט של סבא מהראש.

הבטתי לשני הכיוונים וחציתי את הכביש, לא במעבר החצייה. האם זו הייתה חצייה שלא כחוק בעיירה שיש לה רק מעבר חצייה אחד? הלכתי לכיוון הנגדי, לעבר בניין שראיתי כשהגעתי לפה הבוקר.

בית הזיקוק.

סטודיו הכושר של קריגן. לפי הרישומים של סבא, היא קנתה את כל הבניין. בקומה הראשונה היא הקימה חדר כושר. מעליו הייתה דירת סטודיו.

דירת סטודיו ריקה. וגם היה לה בית חווה ריק עם שני חדרי שינה בפאתי העיר. ודופלקס ריק ברחוב השישי. עם כל הנכסים הריקים האלה, אין פלא שהיא לא הצליחה לעמוד אפילו בתשלום אחד של החזר ההלוואה שלקחה מסבא.

היה ברור שכל הדבר הזה היה גדול מדי על קריגן, ושסבא שלי נתן לה רשת ביטחון בגודל של מונטנה. הוא לא שינה את החוזה ביניהם כדי להכניס לתוכו תוכנית תשלומים. הוא לא דרש עדיין שתחזיר לו חלק מההלוואה. מנקודת המבט שלי, הוא פשוט זרק כסף על קריגן בלי שום תוכנית.

זו הייתה ההשקעה הכי גרועה בתיק ההשקעות שלו.

בתיק ההשקעות שלי.

סבא הוריש לי את החברה שלו, אף על פי שציפיתי ש"בארלו קפיטול" תעבור לידי אימא – וגם היא ציפתה לכך. אבל הוא הוריש את החברה לי בצוואה שלו.

הוא נתן לי את כאב הראש שהיה קריגן הייל המהממת.

אולי הוא קיווה שהיא תיכשל. אולי הוא ראה בה מטרה קלה, דרך לנצל מישהי צעירה ולזכות בכמה נכסים במונטנה בקלות. או אולי היא החזירה לו בדרכים אחרות.

עם השפתיים המושלמות והארורות שלה.

חרקתי שיניים.

לא משנה מה היו הסיבות שלו, לא עמדתי לחזור על הטעויות שלו. ממש לא התחשק לי להיות הבעלים של דירת סטודיו, בית חווה או דופלקס בקלאמיטי. אם קריגן לא תחזיר את חובה, אמכור את הנכסים שלה ואשכח שהעיירה הזו קיימת בכלל על המפה. בתוך כמה חודשים ייעלמו כל המחשבות עליה, בדיוק כמו שיקרה עם סבא.

הוא היה אובססיבי למונטנה. לא הבנתי את זה אף פעם. וכשעמדתי פה, מתחת לשמיים הענקים הכחולים... כן, היא הייתה יפה. לאוויר היה ריח של עצים ירוקי עד ושמש. אבל גם בקולורדו היו הרים. גם בקולורדו היו שמיים כחולים. גם בקולורדו היו עיירות קטנות.

מה היה מיוחד כל כך במונטנה עד שהוא טס לפה במקום להרים מחוץ לדנוור? זה היה כל כך... מרוחק. זה היה כמו להיות בעולם אחר. ביקום מקביל.

אולי זו הייתה המשיכה למקום. סבא היה יכול לברוח למונטנה ולהתעלם מהפגרים שהוא השאיר אחריו על הכביש. הוא היה יכול להעמיד פנים שהוא גבר טוב יותר כשהוא היה מבודד, באמצע שום מקום.

חלפתי על פני סטודיו הכושר. החלונות היו מוחשכים. כשהגעתי מוקדם יותר, קריגן הדליקה את כל האורות במקום כשהיא ישבה בפנים, ליד הכניסה. טוב שהיא לא הייתה שם. אחרים אולי לא יזהו אותי, אבל היא תזהה אותי בוודאות. ולא הייתי צריך עוד הצצה על השפתיים הללו.

גם ככה יהיה לי מספיק קשה לשכוח אותן.

השארתי את סטודיו הכושר מאחוריי ועשיתי את דרכי חזרה ליגואר. ההליכה לא ארכה זמן רב, אבל היה לי כעת מושג טוב יותר לגבי קלאמיטי. הייתה לי תמונה של העיירה בראש.

ושל קריגן.

השעון בלוח המחוונים הראה שהשעה שתים־עשרה בצהריים טרם חלפה. היו לי מיילים רבים לעבור עליהם, אבל כשהתנעתי את הרכב וחזרתי לרחוב פירסט, מצאתי את עצמי על הכביש המהיר שנשבעתי שאמנע ממנו.

לך לשם מחר.

אבל לא הסתובבתי.

מסרתי את המכתב לקריגן היום. אולי אם אגמור עם הביקור הזה בבקתה אוכל לסגור את העניין המחורבן הזה. ואז מחר אוכל פשוט לנסוע הביתה.

לנסוע הביתה ולחזור לעבודה.

באותם ימים מרב תשומת הלב שלי הופנתה למיזוג "בארלו קפיטול" ו"גרייז פיק". לאט־לאט, הלוואה אחר הלוואה, אשאיר את החותם שלי על ההשקעות של סבא.

הבן זונה השאיר מספיק חותמים על מה שאמור היה להישאר שלי.

לאחר שהמיזוג יושלם, אהיה חופשי מכל דבר שהיה קשור לגבריאל בארלו.

חודש ינואר היה המטרה שלי. הייתי חייב להיות חופשי עד ינואר.

הנסיעה בת השעתיים לבקתה חלפה מהר בהתחלה, ואז הזדחלה כשהגעתי לכביש מפותל במעלה ההר. כשהגעתי לאתר הסקי ולמתחם היוקרתי שבו סבא גר, כל מה שרציתי היה להסתובב ולעזוב.

הכביש הפרטי למתחם היה מגודר. הנכסים על ההר היו שווים לפחות עשרים מיליון דולרים. הרכב שלי היה היחיד על הכביש.

בכל זמן נתון פחות משליש מהנכסים היו מאוכלסים. אלו היו בסך הכול בתי נופש שהבעלים שלהם היו מגיעים אליהם לשבוע בעונת הסקי בחורף, או לטיולים רגליים בקיץ, ואז טסים משם הביתה.

הבקתה של סבא הייתה יותר בית על ההר מאשר בקתה לאור העובדה ששטחה היה גדול יותר מעשרה דונם. פעם אהבתי את המקום הזה.

אבל זה היה לפני שניתקתי קשר עם סבא שלי. זה היה לפני שהגיבור שלי תקע לי סכין בגב.

נכנסתי לשביל הגישה ובהיתי בבקתה מבעד לשמשה. החלונות בהקו תחת השמש של שעות אחר הצהריים. המעטה החיצוני הכהה התמזג עם היער מסביב. זה באמת היה מקום מהמם. הדובדבן שבקצפת. סבא לא האמין בחצי עבודה.

ליבי החל לפעום במהירות כשבהיתי בבניין. המפתחות לדלת הכניסה היו בתיק המסמכים שלי.

רק שלא הצלחתי להביא את עצמי להיכנס פנימה.

אולי כי הוא נפטר. אולי כי כעסתי עליו כל כך. אולי כי ידעתי שזה יכאב מדי.

שיזדיין המקום הזה.

יצאתי ברוורס משביל הגישה ונסעתי מהר ככל שיכולתי כדי להתרחק מההר. כמה מדכאת העובדה שהעדפתי להישאר בקלאמיטי?

ברגע שהגעתי לעיירה נעצרתי בתחנת הדלק הקרובה ביותר כי היא מכרה גם אלכוהול.

"עוד משהו?" הקופאי שאל כשהעביר את הבקבוק.

"לא, אלא אם כן יש לכם סוג איכותי יותר של ויסקי במלאי."

הוא מצמץ.

"לא משנה." הכנסתי את כרטיס האשראי שלי לקורא, חתמתי על הקבלה ויצאתי מהחנות עם הג'ים בים שלי.

בזמן שנהגתי, נלי שלחה לי במייל את הכתובת למוטל שבו היא הזמינה לי חדר. נסעתי ישר לשם, נרשמתי בקבלה ונעלמתי לתוך החדר שלי. מספר שבע.

הנחתי את תיק הנסיעות שלי על הרצפה, התיישבתי על קצה המיטה עם הוויסקי ביד והסרתי בעצבנות את כובע "קלאמיטי" שלי.

"שיט." העברתי יד בשערי. הייתי מוכן שהיום הזה כבר ייגמר. התוכנית שלי הייתה לשתות ואז להתמוטט על המיטה הזו, שלמרבה ההפתעה הייתה נוחה מאוד.

העיצוב הפנימי של החדר – מצעים לבנים ורכים ושטיח עדין בצבע קרם – שיקף את הסגנון הכפרי של החלק החיצוני. באוויר היה ניחוח של צבע טרי, כאילו המקום שופץ לאחרונה. הסרתי נעליים, ואז פתחתי את הבקבוק שלי.

הוויסקי היה יכול להיות טעים יותר עם קרח, אבל בשביל קרח היית צריך לעזוב את החדר. בפעם הבאה שאצא דרך הדלת הזו, זה יהיה כדי לעוף ממונטנה.

הלגימה הראשונה שרפה את גרוני. נרתעתי מהטעם והצטערתי שלא קניתי פחית קולה במכונת המשקאות בלובי המוטל. לא היו לי אפשרויות אחרות, ולכן התפשרתי על כוס מים פושרים מהברז באמבטיה.

התרווחתי על המיטה כשביד אחת אחזתי בכוס המשקה שלי וביד השנייה את הטלפון הנייד כדי שאוכל לעבור על המיילים שלי. הבקבוק נשאר קרוב, על השידה ליד המיטה. המשכתי לשתות עד שהמילים בטלפון הנייד שלי נעשו מטושטשות והראש שלי התחיל להסתובב. הבטן שלי קרקרה כשפתחתי את מגירת הפליירים בחיפוש אחר מקום שניתן להזמין ממנו אוכל. בדיוק הקלדתי את המספר של אחת הפיצריות כשהמסך התחיל להבהב כדי להודיע לי על שיחה נכנסת.

אזור חיוג 406. מספר של מונטנה.

"הלו." הקול שלי היה כבד מהאלכוהול. לא בלעתי מילים, אבל כל מי שהכיר אותי היטב היה יודע ששתיתי.

"זה פירס סאליבן?"

קולה של האישה היה... מוכר. "כן."

"מדברת קריגן הייל."

התיישבתי על קצה המיטה כך שכפות רגליי נגעו ברצפה. "מיס הייל."

"קריגן."

לא התכוונתי לקרוא לה קריגן. "מיס הייל."

"פירס."

"את יכולה לקרוא לי מר סאליבן. איך השגת את המספר הזה?"

היא נהמה. "העוזרת שלך."

נלי? מה לעזאזל? למה שהיא תיתן לה את המספר שלי?

"כרטיס הביקור שלה היה מוצמד למכתב שנתת לי." היא בלעה קצת את המילה 'מכתב'. ואולי האוזניים שלי היו שיכורות. עדיף שאסתום את הפה.

"אתה שם?" היא שאלה.

המהמתי.

"יופי. רק רציתי להתקשר כדי להגיד לך שאני שונאת אותך."

צחוק נפלט משפתיי. ציפיתי ממנה להתחנן, להפציר בי שאתן לה עוד זמן או לנסות לשנות את דעתי. אבל לשנוא... לשנוא היה הרבה, הרבה יותר טוב. "ו...?"

"ושום דבר. אני שונאתך." טוב היא בלעה מילים. נכון?

ולפני שיכולתי לגלות, היא ניתקה.

הרחקתי את הנייד מהאוזן ובהיתי בו. זה באמת קרה כרגע? כן. לא הייתי עד כדי כך שיכור. יכולתי לגמרי לדמיין אותה נוהמת את המילים הללו.

אני שונאת אותך.

היא בטח הייתה עדיין לבושה בטייטס השחורים ההם שהיא לבשה מוקדם יותר. הם נכרכו סביב ירכיה החטובות. החולצה שהיא לבשה הציגה את הלוגו של סטודיו הכושר שלה והבליטה את שדיה המלאים. הצווארון המעוגל היה נמוך מספיק כדי להראות רמז של מחשוף ואת קצה חזיית הספורט בצבע אפרסק שלה.

אפרסק, כמו הצבע של שפתיה. מראה דמותה בראשי גרם לזין שלי להתעורר.

"פאק." שפשפתי את ידי על פניי.

טוב, הייתי שיכור. לא הייתי צריך לחשוב על הרגליים או השדיים או השפתיים של קריגן הייל.

אוכל. מה שהייתי צריך זה אוכל. אז חזרתי למשימה שלי והתקשרתי לפיצרייה כדי להזמין פיצה, ואז מזגתי לעצמי עוד כוס ויסקי אחת.

לא הספקתי אפילו לקחת שלוש לגימות כשנשמעה דפיקה בדלת. לקלאמיטי, מונטנה, היה שירות המשלוחים הכי מהיר בעולם. אולי זו הייתה המשיכה הסודית שלה. הוצאתי שטר חדש של מאה דולר מהארנק ופתחתי את הדלת בציפייה להיתקל בניחוח שום וגבינה ופפרוני.

במקום זה היא עמדה שם.

אולי הייתי שיכור, אבל היא בהחלט הייתה שיכורה גם כן, לפי הדרך שבה היא התנודדה ונאבקה להשאיר את עיניה ממוקדות.

"איך מצאת אותי?"

היא גלגלה עיניים. "עיירה קטנה. מלון אחד. מרסי, פקידת הקבלה, אמרה שאתה פה."

"טוב ששומרים פה על הפרטיות של האורחים," מלמלתי. "מה את רוצה?"

"אני... שונאת אותך." היא העניקה לי הנהון מוגזם כדי להדגיש את ההצהרה שלה. "ו... אני לא מתכוונת לתת לך לגנוב לי את החלומות."

"כל מה שאת צריכה לעשות זה לשלם. ואז תוכלי לשמור על החלומות שלך."

"זה מה שאעשה." פרק כף ידה הסתובבה באוויר בינינו, כאילו ניסתה למצוא את המילים הבאות שלה. "אני שונאת אותך."

"כבר אמרת את זה." החזרה על שלוש המילים הללו החלה להציק לי.

למה? לא היה לי מושג. לא היה לי אכפת שהיא שנאה אותי. נכון?

זה בטח היה האלכוהול. עשיתי עבודה מעולה בחסימת כל הרגשות שלי מאז שסבי נפטר. השהייה במונטנה דפקה לי את הראש.

או אולי זה פשוט היה בגללה.

אלוהים, היא הייתה יפהפייה. לקריגן היה שיער ערמוני עבה ומבריק. עצמות לחיים גבוהות וסמוקות. עיניים חומות יפות בגוון של שוקולד חלב.

אף על פי שהעיניים האלה היו מזוגגות, אי אפשר היה לטעות באש שבערה בהן. היא לא נרגעה בכלל מהעימות שלנו ברחוב. היא לא הייתה הנערה הכפרית הביישנית שציפיתי לפגוש היום.

קריגן פתחה את פיה, כאילו עמדה להגיד משהו, אבל עצרה את עצמה. חשדתי שזה היה עוד אני שונאת אותך. ואז היא זעפה, וקמט עמוק נוצר לה בין הגבות. לעזאזל, אפילו זה היה יפה.

לסבא, למרות כל המגרעות שלו, היה טעם מעולה.

היא זזה קדימה ונעצה אצבע בבית החזה שלי. מבטה נעשה צר. מעולם לא ראיתי אישה כועסת שרציתי לנשק כל כך. השפתיים שלה משכו אותי.

הוויסקי לקח את המושכות לחלוטין, כי לפני שידעתי מה קורה, נשענתי קדימה ונישקתי את פיה הזועף.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי35 ₪ 27 ₪
מודפס98 ₪ 55 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 39.9 ₪
עוד ספרים של ונוס הוצאה לאור
עוד ספרים של דבני פרי
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il