גירסה ראשונה: אלפרד
זין וביצים.
ותחת.
הכי אמיתי שיש.
אנחנו עירומים עכשיו, מנושלים מהכל, אבל לפחות ביחד. עדיין.
ארבעתנו, אחד צמוד לשני. נוגעים זה בזה בידיים. תחת דבוק
לתחת. זין לזין. ביצים מתנדנדות, קפואות מקור, משקשקות בפחד
אימים.
מוזר כל כך. סוריאליסטי.
החברים הכי טובים שלי, האחים שמעולם לא היו לי, החברים-
שהפכו-לאחים, עם הזמן, והנה, הזין שלהם והביצים שלהם. הכל
כל כך קרוב אליי עכשיו, כל כך נוגע בי.
כמה יהודים מתפללים לאלוהים על ידינו.
"הוא לא קיים," ישראל אומר, כמו לעצמו. יש חושך בחדר הגדול
הזה. הכל - שחור משחור, ועדיין - גם בעלטה, אני רואה. ומרגיש
כל כך...
כבר אין לנו שיער - גילחו לנו הכל לפני שדחפו אותנו לחדר הזה -
כבר אין לנו שם, כבוד עצמי... זהו זה. עכשיו כבר באמת אין לנו
כלום. גזלו מאיתנו הכל - את כל מה שהיה, את כל מה שהיינו עד
לרגע הזה...
כולנו עומדים כמה שניות, כמו נצח, ומחכים. ומחכים. ומחכים.
9
לא יודעים למה.
לא יודעים למה.
מישהו על ידי מתחיל להשתעל. עוד מישהו. ועוד מישהו.
"מה זה?" ישראל שואל, "מה לעזאזל קורה פה?"
"המוות," אני עונה בלחש, "זה מה שקורה."
"הבני זונות," גרשון אומר.
"החושך עולמי," אני מתקן אותו, נזכר בחוב הקטן שלי למס הכנסה
גרמניה, ומשום מה - לפני שהשיעול הסופי, המחייב-מיתה, תוקף
גם אותי - מחייך.