יתרון האור מן החושך

הנשמה נחצבה מאור אינסוף והיא חלק אלוה ממעל ממש. מכיוון שהייתה פעם באחדות איתו וטעמה כבר את הטעם של התענוג המופלג ההוא, אינה יכולה להתפייס בשום תענוג תמורתו והיא הולכת ומבקשת — 'זה-הב', ולא שום דבר אחר.

ספר זה נכתב בהשראת התקופה המורכבת והמאתגרת בה אנו שרויים עתה.

הספר מנסה לזרוע אור ותקווה באמצעות האמונה הפשוטה שיש 'יד' המכוונת את כל השתלשלות האירועים אותם אנו חווים, וכי הכול הוא אמצעי להשגת ההטבה השלמה והגמורה. הירידה היא לצורך עלייה!

יתרון האור הוא מן החושך דווקא, והידיעה — היא עיקר הנחמה.

המחברת — מורה במיקצועה, שלאחר עשר שנות עבודה בחינוך ובהוראה עשתה הסבה מקצועית, והקימה סטודיו ללימודי דיגום, עיצוב ותפירה של בגדי נשים ברעננה.

בשנות החמישים לחייה, החלה בתהליך של התבוננות פנימית, והשתתפה בסדנאות לפיתוח חשיבה חיובית. במהלכן, הזדמנה לה חוויה חד פעמית ועוצמתית, בה התנסתה בנשימה מעגלית הנקראת 'ריברסינג'.

במהלך התהליך, היא התמקדה בפסוק מסוים מספר תהילים, ששימש עבורה כמשאלת לב. ואז... תוך כדי נשימה מעגלית החלה להרגיש זרימה מופלאה בתוכה. וכשזו נמשכה והתעצמה — חשה לפתע מצב של מעין 'ניתוק מהגוף' כשרוח חיה נושבת  מעל הגוף השרוע. כששבה לעצמה וחזרה לדעתה — חשה באור נפלא שחדר לתוכה.

בהמשך, היא השתלבה בשיעוריו של הרב ארז משה דורון על סיפורי מעשיות של רבי נחמן, ונשבתה מיד בקסמו של רבנו. מאז, היא ממשיכה במסעה הרוחני, מתחזקת באמונה, ומעמיקה בלימוד הממד הפנימי של התורה (במיוחד באמצעות ספריו המופלאים של כבוד הרב יצחק גינזבורג שליט"א). במקביל, היא עוסקת בכתיבה ובשיתוף תובנותיה עם אחרים, תוך כדי ניהול העסק שלה לדיגום, לעיצוב ולתפירת בגדי נשים.

מבוא

בחסדו הגדול וברחמיו העצומים, מסלק אינסוף ברוך הוא את עצמו מתודעתנו, ובתוך ההעלם הזה אנחנו חיים וקיימים.

היכולת הזאת של הוי' להעלים עצמו מכל דבר ודבר, כשבפועל — אין לשום דבר במציאות חיות בלעדיו — היא הסיבה לכך, שהוא נקרא 'כול יכול'. התופעה הזאת של ההעלמת עצמו — היא הנס והפלא הגדולים ביותר שקיימים בעולם.

תכלית הבריאה — לענג הנבראים על האור של היחוד, ובאמצעות ההתדבקות באור הבוקע מפניו, לגלות ההעלם העצמי בלב ולעשות לו יתברך 'דירה' בתחתונים. לשם כך, הוא מצניע את עצמו בתוכנו, בבחינה שנקראת ה'יחידה' שבנפש. שם, באותה בחינה, מסיר 'המלך הענו' את לבושיו ומתגלה בתוך כלי הנקרא 'אני'. הוא מתגלה בתוכו, כאשר הכלי נעשה ל'אין.' כלומר, כאשר האדם מעורר את כוח הביטול שבנפש, ונמצא במצב הכרתי בו המודעות העצמית מאבדת את משמעותה כקיימת בפני עצמה. ההתייחדות עם האור החמקמק, שבוקע מפנימיות המוחין העליונים, מתרחשת, כאשר האדם נעשה כלי פתוח לקליטת התדר שמחוצה לו, ומתמסר להברקה מהעל מודע. הברקה — המאירה את מודעותו, וממחישה משהו מהאמת האלוקית, אל מושגי השכל האנושי ההגיוני.

כאשר אדם מבטל את המודעות לעצמו, ומתמסר לאור האלוקי — נוצר חיבור בין התודעה האנושית, לתודעה האלוקית, ומתאפשרת זרימת אלוקות דרך מציאותו של האדם ללא מעורבות שלו באותה זרימה. כשזרימה מופלאה זו מתרחשת בתודעתו—אותו אדם חֹווה מצב של מעין 'ניתוק מן הגוף'. המודעות הפשוטה מפסיקה לפעול, ו'מוסרת את המפתחות' למודעות עליונה יותר. הוא נמצא באותה עת, במצב של דבקות גדולה, ודעתו מתבטלת לחלוטין. כאשר הוא שב לעצמו, הוא 'מושך' את האור שנרשם במוחו, אל תוך דעתו, מחבר אותו לליבו וזוכה לתובנה גבוהה מאוד. הוא זוכה לדעת ולהשיג כי הן החסד והן הדין הם אחד, וכי הכול נעשה מאהבה ורחמים גדולים. תובנה זו מובילה אותו להכרה שהוי' (שהוא בחינת החסד והרחמים), הוא האלוקים (שהוא בחינת הדין). וכשהוא מתוודע לכך — נגאל באחת, מכל המְצָרִים. הוא יוצא אל המרחב העצמי של הגאולה וכל 'צרה' נעשית אצלו תיכף ומיד ל'רצה'.

החיבור שלפנינו בא להבהיר שצמצום האור, אותו עשה אינסוף ברוך הוא כשברא את עולמו, איננו 'צמצום כפשוטו'.

אור האינסוף 'מסתלק' כביכול על מנת לאפשר למציאות להתקיים באופן נפרד ועצמאי. ההסתלקות היא רק 'כביכול', היא רק לעיני הנבראים הזקוקים לצמצום כדי שלא יתבטלו ממציאותם... לאמיתו של דבר אין חלל באור האינסוף והוא ממלא את המציאות כולה, כפי שהיה קודם שנבראה.

כל ההתרשמות וההתפעלות שיש לנו, היא רק באור שמתפשט מן העצם, שהוא עצמו חושך מוחלט וממשי יותר מכל אור שמגלה אותו. אינסוף ברוך הוא מסתתר בגילויו המוחלט, שהוא גבוה מכל גילוי אנושי.

הוי'ה מסתיר עצמו מאיתנו. הוא מסלק עצמו מתודעתנו, ובתוך ההעלם הזה אנחנו קיימים. כל הקיום שלנו הוא בזכות זה שהוי'ה מעלים עצמו מאיתנו. הפגם בהעלמה הזאת הוא, שאנחנו עלולים לחיות בדמיון שווא שהעולם נוהג ללא השגחה עליונה. וכך יתכן, שבני אדם יחיו חיים שלימים, כשבעולמם הפרטי לא מורגש כלל שם הוי'ה (שהוא מידת החסד והרחמים), ורק הטבע הוא המורגש, כלומר, רק שם אלוקים (שהוא מידת הגבורה והדין).

העולם הזה, הוא העולם התחתון ביותר במערכת הנקראת בלשון הקבלה "עולמות". ואשר בה, כל עולם מוגדר על פי דרגת מודעותו אל הבורא.

מצד עצמו העולם הזה אינו מסגיר את העובדה שמישהו ברא אותו. אדרבה, ההסוואה של הטבע את הכוח האלוקי הפועם בתוכו היא כל כך מושלמת, עד שיש אפשרות כי אנשים ייוולדו, יחיו את כל ימי חייהם וימותו, מבלי שיגלו אי פעם שיש אלוקות בעולם, ולא זו בלבד — אלא שהיא שוכנת גם בתוכם.

אולם... דווקא את העולם הזה (עולם שבו האלוקות נעלמת כל כך), ה' חפץ לעשות "דירה" לעצמו. הוא יתברך ברא את העולם מלכתחילה, באופן שהכול ייראה מנוגד להכרה בו, וזאת — כיוון שחפצו להיטיב לזולתו: "ולא יספיק לו בהיותו מיטיב קצת טוב, אלא בהיותו מיטיב תכלית הטוב שאפשר לברואים שיקבלו". הוא יתברך רוצה שנשחר אחריו וכל אחד ואחת מאיתנו " יִקְנֶה אֶת הַטּוֹב בְּעַצְמוֹ, וְלאֹ מִי שֶׁיִּתְלַוֶּה לוֹ הַטּוֹב בְּדֶרֶךְ מִקְרֶה. ותראה שֶׁזֶּה נִקְרָא קְצַת הִתְדַּמּוּת...". הוא יתברך רוצה שנעמול ונתייגע, בהכנת כלים לקבל את השפע לתוכם. הוא חפץ שנבקש אותו, ולכשנמצא אותו — נבנה את הקשר עימו.

לתכלית הזאת של גילוי כבודו הנעלם בעולם, נשלחה כל נשמה ונשמה לרדת לגוף המיועד לה למטה. ולכל אדם יש את התפקיד הייחודי לו בהשגת המטרה הנעלה הזאת. ירידת הנשמה לגוף, בתוך העולם החשוך הזה — היא ירידה תכלית העלייה.

הדרך להתוודע לתפקידו הייחודי של כל אחד (ואחת) מאיתנו בתוכנית העל הזאת — היא לכוון ולהתאים עצמנו לאלוקות שבתוכנו. על פי הקבלה, המודעות שלנו לאלוקות שבתוכנו היא המפתח לגאולה הנפשית האישית מכל הלחצים המאיימים לגבור עלינו;

נוכחותו המתמדת של ה' במודעות שלנו פירושה שלא חשוב לאלו תהומות אנו חושבים שנפלנו, ה' נשאר עימנו, ככתוב: "ואציעה שאול — הנך". ה' הנשאר איתנו תמיד, זורק לנו חבל להיאחז בו כדי שנמצא דרך לעלות ולצאת מן התהום. ככל שנהפוך עצמנו לרגישים יותר למהותנו הפנימית האלוקית, נוכל להיעשות מודעים יותר וקשובים יותר לנוכחותו של ה' בכל מקום, ונוכל להיחלץ מהר יותר מן הדאגות המושכות אותנו מטה.

לכל אחד מאיתנו יש 'אור מקיף, הסוכך עליו ומנחה אותו בדרכו. אור אלוקי זה המכתר את ראשו של האדם וסוכך עליו ממרומים — מנחה אותו את דרכו בחיים. הוא בא לסייע לתיקון הנפש שלו, ולמנוע ממנו לחיות חיים ללא "תכלית הכוונה", עם הגישוש באפלה, ודמיונות שווא למיניהם.

באמצעות הורדת האורות המקיפים והחדרתם לנפש פנימה, בני האדם יכולים להתבונן נכון על המציאות, ולגלות את הסיבה עבורה הורדה נשמתם לגוף הזה דווקא.

כשה'מקיף' של האדם נעשה אצלו לאור פנימי — מצטחצחות אצלו המידות מבפנים. הוא 'מתרומם', וחש בקרבו זרימת חיות מופלאה, עם אנרגיה טבעית — שמולידה בו כוח להוסיף אור לעולם.

כדי להבין את המציאות החיצונית, ולהרגיש שכל קיומנו וקיום הבריאה כולה, הם זרימה מתמדת של רחמים; עלינו לרחף ולחדור לתוך פנימיות הפשט, ולא להיכנע ולהכניס עצמנו למסגרת של צמצום כתוצאה ממה שנראה במציאות הגלויה:

הוי'ה באמת רוצה שנתפוס את הגבול, אבל רוצה שנשאב יותר ויותר מהבלי גבול לתוך הגבול. לשאוב יותר ויותר מפנימיות הפשט, מתוך הרבדים שמעל לפשט... רצון הוי'ה הוא שתמיד יהיה שפע של אינסוף זורם לתוך הגבול.

ה' יתברך רוצה, שבתוך הגבול של המציאות, יתגלה בסופו של דבר הבלי גבול. הוא רוצה שנחדיר את הרגשת הפלא אל תוך השכל. 'פשט'=אותיות 'טיפש', וככל שנכניס עצמנו ל'ראש' של צמצום יהיה קשה יותר להשתחרר ולצאת מזה.

הפשט מסויג מהפלאה. הוא מתחמק מההתמודדות עם מה שהוא למעלה מהשכל המוגבל שלו. מי שמחפש פשט, זה בגלל ש'הפלא' מאיים עליו. הוא רוצה להיות שליט בשכלו על הכול, ואינו מכיר בכך שישנו ממד של הפלאה למעלה מהשכל המוגבל שלו.

המציאות המתגלה לעינינו היא הפשט של העולם הזה. אי אפשר לשלול את הפשט, אולם אין להתכחש להרגשת ההפלאה שמעליו. הפשט זוהי דרך ההנהגה של מידה כנגד מידה, אך לפשט יש פנימיות. כדי להבין באמת את הפשט, יש ללמוד תחילה את הסוד, ואז להחדירו לתוך הפשט עד אשר יאיר בתוכו. ובלשונו של הרב יצחק גינזבורג: "עלינו להכיר בפנימיות הפשט ואיך שהוא מקבל מהדרגות שמעליו —ולהחדיר את ההפלאה לתוך הבנת הפשט".