בובו מייסס

"פָּגַשְׁתְּ בּוֹ לֹא בְּמִקְרֶה, אַתְּ יַלְדָּה שְׁאַפְתָּנִית בְּמַהוּתֵךְ וְצִפִּיּוֹתַיִךְ מֵעַצְמֵךְ נֶחְשָׁבוֹת לִגְבוֹהוֹת, וְאַתְּ אָכֵן מַשִּׂיגָה מַטָּרוֹת שֶׁאַתְּ מַצִּיבָה לְעַצְמֵךְ, לְדֻגְמָה כְּשֶׁשַּׂמְתְּ לָךְ לְמַטָּרָה לְהַשְׁאִיר אֶצְלֵנוּ אֶת בּוֹבּוֹ, לָקַחְתְּ אַחְרָיוּת וּלְבַסּוֹף הִצְלַחְתְּ לְצָרְפוֹ לְמִשְׁפַּחְתֵּנוּ.

הִסְתַּכַּלְתִּי עַל בּוֹבּוֹ וְשָׂמַחְתִּי לָדַעַת שֶׁהוּא בְּחַיַּי".

דניאלה היא הילדה שהיינו, או הילד/ה שלנו, הילד שלומד להיות שלם בצמיחתו.

בובו הכלב הוא השיקוף למחשבותיה של גיבורת הספר והוא יוצר תמונת מראה רגשית לדרך שבה אנו צועדים בחיינו.

בובו יכול להצטייר כחבר או כמו הקול בתוכנו, המלווה אותנו בדרך שבה אנו צועדים.

לכולנו יש את הבובו שלנו!

המחברת שרית נבון צמחה לעולם האימון מתוך רצון לטפל ולהגיע פנימה ללב האדם.

המחברת רכשה את השכלתה באוניברסיטת NYU, ומאז המשיכה ללמוד בעוד שלוחות אימוניות כמו NLP, קוסטלציה ועוד. היא מאמנת הפועלת מהבטן ומתאימה את הטיפול לפרפרי הבטן של המתאמן.

הספר נולד ביום שבו נולדו נכדיה הראשונים, ומאז בובו הוא חלק בלתי  נפרד מחייהם. הוא שימש, ועדיין משמש, כלי עזר להקשבה מהבטן. כל מה שאנו צריכים הוא בובו שיסייע לנו לפרש את האני שלנו באופן חיובי.

הסופרת מאמינה בבובו כאמצעי להגיע לשיח עם יקירינו.

פֶּרֶק 1

פַּרְפָּרֵי בֶּטֶן

דָּנִיאֵלָה בַּת הַתֵּשַׁע, עוֹשָׂה אֶת צְעָדֶיהָ הַבַּיְתָה חָזְרָה מִבֵּית הַסֵּפֶר. דָּנִיאֵלָה יַלְדָּה אַחְרָאִית, כָּכָה אִמָּא מְתָאֶרֶת אוֹתָהּ. בִּמְיֻחָד בַּזְּמַן שֶׁאַבָּא בִּנְסִיעוֹת עֲבוֹדָה, דָּנִיאֵלָה מִשְׁתַּדֶּלֶת לַעֲזֹר בְּדַרְכָּהּ.

קְצָת לִפְנֵי כְּנִיסָתָהּ לְבִנְיַן מְגוּרֶיהָ, דָּנִיאֵלָה פּוֹגֶשֶׁת בְּכֶלֶב קָטָן וְלָבָן. שֶׁמְּכַשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבוֹ, עֵינֵיהֶם נִפְגָּשׁוֹת... דָּנִיאֵלָה מִתְכּוֹפֶפֶת לְעֶבְרוֹ, מְלַטֶּפֶת אוֹתוֹ, וְהוּא מִתְמַסֵּר כְּאִלּוּ חִכָּה רַק לַיָּד הַזּוֹ.

דָּנִיאֵלָה מְפַתַּחַת שִׂיחַ עִמּוֹ, שׁוֹאֶלֶת לִשְׁלוֹמוֹ וּבוֹדֶקֶת אוֹתוֹ. "אַתָּה מְפַחֵד?" הִיא שׁוֹאֶלֶת. הוּא מִתְבּוֹנֵן לְתוֹךְ עֵינֶיהָ וּמְקַפֵּץ עַל רַגְלָיו כְּמוֹ בִּשְׁלוּלִית כְּאִלּוּ הֵשִׁיב לָהּ.

"בּוֹא תַּעֲלֶה אִתִּי הַבַּיְתָה", הִיא אוֹמֶרֶת, "וְנִרְאֶה מָה נַעֲשֶׂה אִתְּךָ". עוֹלִים הַשְּׁנַיִם בַּמַּעֲלִית, וּמִשָּׁם מַתְחִיל הַמַּסָּע שֶׁל שְׁנֵיהֶם.

"שְׁכֵנִים יְקָרִים, נִמְצָא כֶּלֶב קָטָן וְלָבָן בַּכְּנִיסָה לַבִּנְיָן - אִם מִישֶׁהוּ אִבֵּד כֶּלֶב, אֶפְשָׁר לִפְנוֹת לְדִירָה מִסְפַּר 7".

בַּלֵּב אָמַרְתִּי, הַלְּוַאי שֶׁלֹּא יַעֲנוּ לִי. הַלְּוַאי שֶׁאַף אֶחָד לֹא יִפְנֶה בְּעִקְבוֹת הַמּוֹדָעָה. אִמָּא צִלְצְלָה וְשָׁאֲלָה אִם הַכֹּל טוֹב, מוּבָן שֶׁהַכֹּל טוֹב, חָשַׁבְתִּי, רַק שֶׁלֹּא הָיוּ לִי אֶת הַמִּלִּים הַמְּדֻיָּקוֹת לְתָאֵר "כַּמָּה טוֹב". בֵּינְתַיִם הִשְׁקֵיתִי אוֹתוֹ, וְהוּא כִּשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבוֹ וְשָׁתָה לְסֵרוּגִין. הִסְתַּכַּלְתִּי עָלָיו וְחַשְׁתִּי כְּאִלּוּ מִתְהַפֶּכֶת לִי הַבֶּטֶן. בַּתְּחִלָּה לֹא הֵבַנְתִּי מָה זוֹ הַהַרְגָּשָׁה הַזּוֹ, הַרְבֵּה זְמַן לֹא חָוִיתִי מַשֶּׁהוּ כָּזֶה. נִזְכַּרְתִּי בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, כְּשֶׁהוֹפַעְתִּי עַל בָּמַת בֵּית הַסֵּפֶר, בְּשִׁיר הַסּוֹלוֹ שֶׁלִּי. הִרְגַּשְׁתִּי אוֹתוֹ הַדָּבָר, כְּאִלּוּ מִילְיוֹן פַּרְפָּרִים עָפִים לִי בְּתוֹךְ הַבֶּטֶן. בִּזְמַן שֶׁאֲנִי מְנַסָּה לְזַהוֹת מָה קוֹרֶה וּמָה אֲנִי מַרְגִּישָׁה, נְקִישָׁה בַּדֶּלֶת, רַצְנוּ שְׁנֵינוּ לַדֶּלֶת – וּבַדֶּלֶת אִמָּא עוֹמֶדֶת.

מִילְיוֹן הַפַּרְפָּרִים שֶׁבַּבֶּטֶן תָּפְסוּ תְּאוּצָה. אִמָּא נֶעֶמְדָה וְשָׁתְקָה, חִכִּיתִי שֶׁהִיא תִּשְׁאַל, כִּי לֹא יָדַעְתִּי מֵאֵיפֹה לְהַתְחִיל. הָיִיתִי עֲסוּקָה בְּמַחֲשָׁבָה עַל כָּל הַפַּרְפָּרִים שֶׁעָפִים בְּתוֹכִי...

"מָה זֶה? מִי זֶה? מֵאֵיפֹה?"

לָקַחְתִּי אֲוִיר וְאָמַרְתִּי: "אִמָּא תַּכִּירִי, זֶה בּוֹבּוֹ". שֹׁמּוּ שָׁמַיִם - אֵיךְ בִּשְׁנִיָּה יָצָא לִי שֵׁם, אֲפִלּוּ אֲנִי הֻפְתַּעְתִּי. תּוֹךְ כְּדֵי שֶׁאָנוּ מְדַבְּרוֹת, בּוֹבּוֹ הֵטִיל אֶת צְרָכָיו עַל הַשָּׁטִיחַ, וַאֲנִי הוֹסַפְתִּי – "אִמָּא, הוּא כַּנִּרְאֶה מִתְרַגֵּשׁ". הֵבַנְתִּי שֶׁזֶּה כַּנִּרְאֶה סוֹף הַסִּפּוּר שֶׁלִּי וְשֶׁל בּוֹבּוֹ.

הֵרַמְתִּי בִּמְהִירוּת אֶת בּוֹבּוֹ עַל יָדַי וְנִכְנַסְנוּ לְחַדְרִי. הִתְיַשַּׁבְנוּ שְׁנֵינוּ וְשׂוֹחַחְנוּ. "בּוֹבּוֹ, אַתָּה חַיָּב לַעֲזֹר לִי - כְּדֵי שֶׁאוּכַל לַעֲזֹר לְךָ", אָמַרְתִּי. "אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאַתָּה מֵבִין עַל מָה אֲנִי מְדַבֶּרֶת, אֲנִי רוֹאָה לְךָ בָּעֵינַיִם". הוּא הִבִּיט בְּעֵינַי, וַאֲנִי הִרְגַּשְׁתִּי אֶת הַפַּרְפָּרִים הָאֵלֶּה שֶׁבַּבֶּטֶן וְהִתְחַלְתִּי לְהִתְרַגֵּל אֲלֵיהֶם. בָּרוּר לִי שֶׁגַּם בּוֹבּוֹ הִרְגִּישׁ אֶת הַפַּרְפָּרִים שֶׁעָפוּ לִי בַּבֶּטֶן.

יָצָאנוּ מֵהַחֶדֶר, הַשָּׁקֵט שֶׁהָיָה בַּבַּיִת הָיָה רוֹעֵשׁ בִּמְיֻחָד. אָמְנָם אִמָּא הִתְעַסְּקָה בַּהֲכָנַת אֲרוּחָה עֲבוּרִי וַעֲבוּר אָחִי רוֹנִי שֶׁעֲדַיִן בַּגַּן בַּשָּׁעוֹת הָאֵלּוּ. אֲנִי לֹא אוֹהֶבֶת שֶׁאִמָּא כּוֹעֶסֶת עָלַי, אֲבָל הָיִיתִי כָּל כָּךְ עֲסוּקָה בִּלְהִתְרַגֵּשׁ וּבְמִילְיוֹן הַפַּרְפָּרִים שֶׁעָפִים לִי בַּבֶּטֶן, שֶׁזֶּה הָיָה גָּדוֹל מִמֶּנִּי עַכְשָׁו.

בָּעֶרֶב נִכְנַסְתִּי לַמִּטָּה, עָשִׂיתִי כָּל מָה שֶׁנִּדְרָשׁ רַק כְּדֵי לִשְׁמֹר אֶת בּוֹבּוֹ כָּאן אִתִּי לְעוֹד כַּמָּה שָׁעוֹת. אִמָּא נִכְנְסָה לַחֶדֶר וְלֹא הִתְיַשְּׁבָה לְיָדִי כְּמִדֵּי עֶרֶב, וְאָמְרָה בַּמִּלִּים הָאֵלּוּ (בּוֹבּוֹ שֶׁשָּׁמַע אֶת קוֹלָהּ שֶׁל אִמָּא בֵּינְתַיִם הִתְחַפֵּשׂ וְהֶעֱמִיד פְּנֵי יָשֵׁן, כִּמְעַט שֶׁצָּחַקְתִּי בְּקוֹל): "דָּנִיאֵלָה, מָחָר תִּמְצְאִי פִּתְרוֹן לַכֶּלֶב הָאָבוּד", וְיָצְאָה לְאַחַר שֶׁאָמְרָה לִי "לַיְלָה טוֹב!"

הִרְגַּשְׁתִּי כְּאִלּוּ חֵץ נוֹרָה לְעֶבְרִי, הַפַּרְפָּרִים הִתְעוֹפְפוּ הַפַּעַם בִּתְחוּשָׁה אַחֶרֶת. הִרְגַּשְׁתִּי מְאֻכְזֶבֶת יוֹתֵר מִכֹּל שֶׁאִמָּא קָרְאָה לוֹ כֶּלֶב אָבוּד, מִבְּלִי שֶׁקָּרְאָה בִּשְׁמוֹ. הִסְתַּכַּלְנוּ זֶה לָזֶה בָּעֵינַיִם, לָחַשְׁתִּי לוֹ שֶׁיִּהְיֶה בְּסֵדֶר. קָרָאתִי לְאִמָּא שֶׁתַּחֲזֹר וּבִקַּשְׁתִּי מִמֶּנָּה שֶׁתֵּשֵׁב עַל מִטָּתִי. אִמָּא נֶעֶנְתָה, וּבַבֶּטֶן הִרְגַּשְׁתִּי נָעִים. "אִמָּא", אָמַרְתִּי, "בּוֹבּוֹ הִבְטִיחַ לִהְיוֹת קָשׁוּב, וַאֲנִי הִבְטַחְתִּי שֶׁאֶעֱזֹר לוֹ". אִמָּא חִיְּכָה אֵלַי, וְהִרְגַּשְׁתִּי שֶׁזּוֹ הַתְחָלָה.

"דָּנִיאֵלָה, אֵין לִי אֶת הַזְּמַן לִדְאָגָה נוֹסֶפֶת כָּרֶגַע, כֶּלֶב זוֹ מְחֻיָּבוּת גְּדוֹלָה וְאַתְּ צְרִיכָה לְהִתְמַקֵּד בְּלִמּוּדַיִךְ. אֲנִי עֲסוּקָה בָּעֲבוֹדָה", וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי בַּזְּמַן שֶׁאִמָּא דִּבְּרָה, שֶׁלֹּא אֶהְיֶה מְסֻגֶּלֶת לִרְאוֹת אֶת בּוֹבּוֹ עוֹזֵב! בִּקַּשְׁתִּי מִמֶּנָּה שֶׁתִּתֵּן לָנוּ נִסָּיוֹן שֶׁל שְׁבוּעַיִם - אִמָּא כַּנִּרְאֶה הָיְתָה כְּבָר עֲיֵפָה לְשִׂיחָה. "דָּנִיאֵלָה, מָחָר זֶה יוֹם חָדָשׁ וְנִרְאֶה מָה נַעֲשֶׂה", אָמְרָה. הִרְגַּשְׁתִּי כְּאִלּוּ יֵשׁ עוֹד תִּקְוָה.

רָצִיתִי לְשַׁתֵּף אֶת אִמָּא בִּתְחוּשַׁת "פַּרְפָּרֵי הַבֶּטֶן" שֶׁלִּי, אֲבָל לֹא רָצִיתִי לִקְפֹּץ מִנּוֹשֵׂא לְנוֹשֵׂא, וְאוּלַי הִיא תַּחְשֹׁב שֶׁאֲנִי לֹא חָשָׁה בְּטוֹב. לָקַח לִי קְצָת זְמַן לְהֵרָדֵם, הִרְגַּשְׁתִּי כְּאִלּוּ זֶה יוֹם חַג חֲגִיגִי. עֲדַיִן נִסִּיתִי לְדַיֵּק מָה אֲנִי מַרְגִּישָׁה. קְצָת לִפְנֵי שֶׁנִּרְדַּמְתִּי הֵבַנְתִּי שֶׁזּוֹ תְּחוּשַׁת הִתְרַגְּשׁוּת, הִסְתַּפַּקְתִּי בְּזֶה וְנִרְדַּמְתִּי.