דף הבית > משברים
משברים
הוצאה: מנדלי מוכר ספרים ברשת
תאריך הוצאה: 04-2024
קטגוריה: פרוזה וסיפורת
מספר עמודים: 266

משברים

         
תקציר

בספר זה מכונסים 25 סיפורים שבחרו שופטים מתוך שורה ארוכה של סיפורים שהשתתפו בתחרות מטעם הוצאת "כתב", ועוד שני סיפורים אורחים. הנושא המרכז שנבחר השנה הוא "משברים."

הסיפורים חושפים מגוון משברים מקצוות מרוחקים של החיים. החל במשברים המערערים לרגע את שיווי המשקל בחייו של אדם, בלי לערער את כל עולמו, וכלה במשברים המביאים למבוי סתום שממנו מחלץ לעיתים רק המוות.

בתווך מצויים משברים הנגרמים בבת אחת, לרוב כשמת, נעלם או כמעט נעלם אדם קרוב, והם מחייבים גיוס של תעצומות נפש כדי להתמודד עם עולם שהתהפך. לעיתים אירוע חיצוני, או אדם אחר, הם המסייעים לחילוץ מן המשבר.

במקרים אחרים, אין המדובר באירוע פתאומי הרה גורל, אלא במצב משברי המבטא אי-נחת קיומי מתמשך. הפתרון הוא נקיטה באקט נחוש המסמן תפנית בחיים — שינוי מקום, מקצוע, מצב משפחתי, אורח חיים, לא אחת התפנית מסומלת בשינוי שם.

לפעמים האקט הזה הוא בגדר סגירת מעגל של מצב בלתי פתור מן העבר הרחוק. יש מצבים שבהם התפנית נולדת ברגע של התפכחות משֵינה, מטוב או רע מזויפים, מאשליות — שבמודע או שלא במודע העיקו על הנפש.

הסיפורים מתארים רק חלק מקשת עצומה רבת גוונים של משברים אנושיים, ועולה מהם התובנה כי המשברים הם בלתי נמנעים, הם מוטבעים בחיי האדם וחושפים את עומק חולשותיו, אך גם את עוצמותיו, דרך הפריזמה של אישיותו הייחודית.

פרק ראשון

*

בספר זה מכונסים 25 סיפורים שבחרו שופטים מתוך שורה ארוכה של סיפורים שהשתתפו בתחרות מטעם הוצאת "כתב", ועוד שני סיפורים אורחים. הנושא המרכז שנבחר השנה הוא "משברים".

 

הסיפורים המשתתפים בתחרות דורגו על יד השופטים והגולשים:

במקום הראשון: "אין על ג'רמי" מאת: ליאור אביב

במקום השני: "תכשיט, ללא סיגריה"מאת: אורי פיקר

במקום השלישי: "מערת אליהו" מאת: מנחם לוי

הסיפורים שבאנתולוגיה חושפים מגוון משברים מקצוות מרוחקים של החיים. החל במשברים המערערים לרגע את שיווי המשקל בחייו של אדם, בלי לערער את כל עולמו. וכלה במשברים המביאים למבוי סתום שממנו מחלץ לעיתים רק המוות.

בתווך מצויים משברים הנגרמים בבת אחת, לרוב כשמת, נעלם או כמעט נעלם אדם קרוב, והם מחייבים גיוס של תעצומות נפש כדי להתמודד עם עולם שהתהפך. לעיתים אירוע חיצוני, או אדם אחר, הם המסייעים לחילוץ מן המשבר.

במקרים אחרים, אין המדובר באירוע פתאומי הרה גורל, אלא במצב משברי המבטא אי-נחת קיומי מתמשך. הפתרון הוא נקיטה באקט נחוש המסמן תפנית בחיים – שינוי מקום, מקצוע, מצב משפחתי, אורח חיים, לא אחת התפנית מסומלת בשינוי שם. לפעמים האקט הזה הוא בגדר סגירת מעגל של מצב בלתי פתור מן העבר הרחוק. יש מצבים שבהם התפנית נולדת ברגע של התפכחות משֵינה, מטוב או רע מזויפים, מהשליות – שבמודע או שלא במודע העיקו על הנפש.

הסיפורים מתארים רק חלק מקשת עצומה רבת גוונים של משברים אנושיים, ועולה מהם התובנה כי המשברים הם בלתי נמנעים, הם מוטבעים בחיי האדם וחושפים את עומק חולשותיו, אך גם את עוצמותיו, דרך הפריזמה של אישיותו הייחודית.

א. משברים קטנים:

אין זמן

מאת: עמר שוורץ

"אוקיי, יש לי," יאיר אמר לי באיזה דיון מוזר אחד במוצאי שבת. סוף סוף יצאנו לסופ"ש ביחד ביישוב.

"ומה אם נגיד יקחו את כל השביזות יום א׳ ויתנו לך אותה במנה אחת ויותר לא תהיה לך שביזות יום א׳ בחיים. לוקח?" הוא שאל אותי מהורהר "אמממ מעניין," אני אומר וחושב "נראה לי שאני אמות מזה, גם ככה אני על הקצה עם זה."

"תכלס," הוא אומר ושנינו מתכנסים בעצמנו.

אנחנו במרפסת בבית של ההורים שלו, תמיד יש שם אוויר טוב. ברגעים מהסוג הזה אני מתגעגע לחופש הגדול. לא יודע למה. זה הזיכרון שתמיד עולה לי. זה זיכרון מאוד ספציפי, יש אפילו מזג אוויר שאני מדמיין. עולה בי רגש של נוסטלגיה וזה גורם לי להרגיש רע.

האמת, קשה להסביר שביזות. זה לא עצב, זה לא חרדה. זה מין הרגשה של עצב, חרדה וגעגוע ביחד.

אתה מרגיש שאין לאן לברוח, שאתה עומד במקום והתיכון, החברים, המשפחה הם אלה שמתרחקים ממך.

כאילו הם זיכרונות מחיים אחרים.

"עוד תה?" יאיר שובר את השתיקה "נראה לי אנחנו צריכים קצת הפוגה מצבא ההגנה," הוא קובע וקם להיכנס למטבח.

"עוד תה," אני מסכים ועוד לא מצליח להפסיק להתגעגע לחופש.

שנינו בתחילת קורס קצינים. שנינו לא יודעים מה גרם לנו להחליט להיות קצינים. שנינו צריכים חופש גדול.

"תגיד," הוא צועק לי מהמטבח "מה אתה אומר שניסע לאנשהו להשתכר?" אני אפילו לא עונה.

הוא מגיע עם שתי כוסות תה ושואל שוב "נו, מה אתה אומר?"

"מה? עכשיו?" אני שואל חצי מהורהר ומסתכל על השעון. 21:30 בלילה.

עוד תשע שעות חוזרים לבסיס.

"כן, עכשיו," הוא מדליק את עצמו, "כוסאומו הצבא הזה."

"שמע, זה מסוכן," אני אומר לו, "אנחנו נהיה גמורים מחר," אני מנסה להוריד אותו מזה. אני שונא להיות עייף ביום ראשון.

"נכון, הצבא החזיר אותי הביתה עייף, הוא יקבל אותי עייף," הוא עונה כמו פילוסוף.

רק מלחשוב על זה אני רוצה לברוח. אבל אין לי כוח להרגיש שאני מכבה אותו. נו, למה אני כבד. הוא צודק. מצד שני אני אהיה גמור.

"ייאלה ניסע?" הוא דוחק בי.

"ייאלה" אני עונה לו לפני שאני חושב על זה שוב."ייאללה!" הוא כמעט צורח "אחותי תקפיץ אותנו היא נוסעת לעיר."

"יעל" הוא צועק אליה "יעללל!"

יעל, אחותו של יאיר דומה לקרולינה. זה קטע מגניב כי יאיר לא דומה לקרולינה בשום צורה, וגם אף אחד מהאחים שלו. זה מראה ספציפי מדי בשביל שזה יעבור בשתיקה, וזה גורם לי לחשוב על ההורים שלו

ולשאול שאלות קשות. אולי יום אחד נפתח את זה. היא מגיעה למרפסת עם החבר החדש והאפס שלה, שגיא. אני שם לב שאני שונא אותו, וזה מדליק לי נורה שאולי אני קצת דלוק על יעל, מצד שני הוא באמת אפס רציני.

"מה אתה אומר יאירי?" היא קוראת לו יאירי איזה אימהית היא, אני נסחף.

"אולי תקפיצי אותי ואת ברגר לתל אביב?" הוא שואל בקול משונה מאוד, כמו של ילד קטן.

"אמממ זה יהיה לך בסדר, שגיא?" היא שואלת בטון חצי שואל חצי פוסק.

"בטח" שגיא מרצה אותה. "בטח," הוא חוזר על זה משום מה.

"יססס" יאיר מדליק את עצמו "טוב, לך תלבש משהו, אתה לא יכול לבוא ככה," הוא אומר לי.

"לא?" אני מופתע "למה לא?"

"כי אתה נראה כמו אבא שלך, ייאלה סע נעבור אצלך בבית."

אני קופץ הביתה להתארגן. לובש זריז מה שאני מוצא ומנסה להעיף את המועקה מהחזה שלי. עוד בתחילת הצבא, לקראת צאת שבת, איך שהיו מתחילים לשדר את המשחקים של ליגה ג׳, הייתי מתחיל להרגיש את השביזות מתלבשת עליי, מאז התחלתי לקרוא לשביזות של מוצאי שבת שביזות ליגה ג׳, ניסיתי שזה יתפוס בפלוגה, אבל זה לוקח קצת זמן.

22:07 אני שומע מחוץ לבית צפירות ואת יאיר צועק "קדימההה אין זמן."

אין זמן. אין זמן. אני חושב ונלחץ. אני מתעלם מהקולות האלה בתוכי.

אני נכנס לרכב ויאיר מגיש לי צ׳ייסר ערק. תמיד הוא מביא בקבוק מעצמו הקמצן הזה.

"התחלנוו," הוא צוחק כמו פסיכופט.

יעל נוהגת ולידה יושב שגיא, לצערי אני בזווית שמאפשרת לי לראות את שגיא ורק לדמיין את יעל.

"אז מה, גם אתה צהוב מלשין?" הוא אומר לי.

"כן, ראית מה זה," אני מנסה לא להיות אנטיפת.

"שנאתי את הקצינים שלי. אין מה לעשות, יש אנשים שחייבים להרגיש שהם שולטים על מישהו אחר."

הוא מרצה לי על תפיסת הפיקוד שלו.

אני לא יודע מה עונים על זה. זאת האמת. מה הוא רוצה, שאני אזרום איתו עכשיו? אני שונא את הדיבור הזה. ולא התחברתי לכיוון שהשיחה הולכת אליו. יאיר עסוק בלנסות למזוג לנו עוד צ׳ייסר תוך כדי הנסיעה, ולא נראה שהוא מתרגש מהדיבור של שגיא.

"מאמי, איך אתה מדבר עליהם? כל הכבוד לכם!" יעל מנסה להפיח בנו רוח "אין היום הרבה אנשים שמוכנים לקחת על עצמם כזאת אחריות" היא ממשיכה.

"וואלה צודקת," הוא משנה כיוון. מהר מדי לדעתי, אבל זה לא מפתיע אותי.

"זה באמת חשוב. ויש קצינים טובים. אני בטוח בזה," הוא קובע. "עוד לא פגשתי כאלה, אבל אני בטוח," זה חזק ממנו.

22:42 "תהנו מתוקים," יעל אומרת לנו כשאנחנו יוצאים מהרכב "דברו איתי כשנמאס לכם נתקפל הביתה אני אצל שגיא בדירה."

22:43 עוד פחות משמונה שעות, אני חושב. אני קצת מזיע. יאיר דוחף אותי לתוך הבר.

22:45 איך שאנחנו נכנסים אני מקבל לפרצוף מכת ריח של וויד. המקום יחסית חשוך והמוזיקה חזקה מאוד. משום מה יש ברחבה מלא סטיקלייטים בצבעים, ואני לא יכול שלא לחשוב מי זה הבן אדם הגנוב הזה שהביא איתו מהבית סטיקלייטים וחילק לכולם. יותר מהכול, יש פה עשן, המון עשן. אני לא מעשן אבל אני אוהב את הריח הזה ואני נושם אותו עמוק. יאיר כבר פגש אנשים שהוא מכיר, ואני בינתיים יושב על הבר, הוא מגיע עם חבר שלו ישר אליי.

"תכיר," הוא אומר לי. "זה ג׳וש, ג׳וש זה ברגר," הוא מציג אותי ושם לי יד על הכתף.

ג׳וש נראה כמו ג׳ונה היל וזה מרגיש שהוא אמור להיות מצחיק.

"מה הולך אחי?" אני פותח שיחה.

"אש," הוא עונה לי. "תגיד ברגר, רוצה לעשן משהו?"

"איזה, אחי," יאיר מקדים אותי "הוא הולך להיות קצין, הוא לא יכול לעשן."

"הופה קצין, יפה לך - אז אתה יכול לשתות, לא? להתפרק קצת. נו, מה אתה כבד?"

הוא מנסה להזרים אותי או משהו? מה הלחץ לדחוף לי חומרים?

"הוא יכול," יאיר עונה במקומי.

"תני לנו שלושה טקילה," ג׳וש מסמן לברמנית כאילו היא עובדת אצלו "הם עומדים להיות קצינים, החתיכים האלה" לא נראה שזה מרשים אותה במיוחד.

23:29 "לתפארת מדינת ישראל!" ג׳וש אומר ושלושתנו מרימים צ׳ייסר שמייד עושה לי רע בבטן.

"עוד אחד," ג׳וש קובע ומסמן לברמנית להכין לנו סיבוב נוסף. ככה זה קורה שלוש פעמים. אני מרגיש שהראש שלי מתחיל להסתובב. אולי הגזמתי, אני חושב לעצמי.

00:14 המוזיקה חזקה לי מדי. מלא בומים. אני מרגיש שהאלכוהול עולה לי ואני מתחיל להזיע. כואבת לי הלסת ואני שם לב שאני נועל אותה.

"כולםםםם בסדררר???"

"מספרי ברזל להתפקד, איפה 12?" איתן, הסמל שלי, צועק.

"איפה 12, לוטםםם אתה 12?" מנסים להבין בתוך העשן.

"12 כאן," לוטם צועק. כואבת לי הלסת. כל פגז שיוצא היא ננעלת חזק יותר.

"ייאלה המשך תנועה, ברגרססס ברגרררררר."

"ברגרררררר רוצה עוד צ׳ייסר?" אני רואה מולי את יאיר, מחויך מאוזן לאוזן. נראה לי שיש לי משהו בעין, כי היא לא מפסיקה לגרד. אני מסמן לא עם הראש, אבל ג׳וש מגיע ושופך לי ערק ישר לתוך הפה מבקבוק.

מאיפה הוא בא עליי? מישהו נתקע בי, וכל הערק נשפך לי על הבגדים.

"תשתו הרבה מים!" צועקים עלינו מתוך החושך אני מנסה לשתות מהשלוקר אבל הוא תקוע ברצועה של התיק לאו, אני מושך אותו עם הפה ונקרעת לי הפיה, המים מהשלוקר נשפכים עליי וכל החולות של עזה הופכים לבוץ על כל המכנסיים שלי. "המשך תנועה," אני שומע צעקות וממשיך לנוע. אני הולך ולא מפסיק ללכת. מתי כבר נגיע ליעד, אני חושב לעצמי? כמה זמן עבר בכלל, אני מסתכל על השעון.

00:43 עוד פחות משש שעות. אני רוצה לבכות. אני מרגיש יד שמושכת אותי למרכז הבר איפה שכל מיני שבורים התחילו לרקוד. אני שבור כמותם. מתחיל לרקוד ולא חושב איך זה נראה מבחוץ. זה סימן שאני מתחיל להיות שיכור, אני חושב לעצמי. פתאום בחורה יפה מאוד נצמדת אליי. היא מחייכת אליי. היא לבושה בשמלה שחורה צמודה ורוקדת מאוד צמוד אליי. הכול צמוד פה. אני לא מבין את הסיטואציה כל כך. אני נמשך אליה, אני חושב בראש. אני לא נמשך אליה, אני מרגיש בגוף. אני רוצה להרביץ לה. למה אני רוצה להרביץ לה?

"תן לו," אני שומע את המדריך קרב מגע צועק לי, "מה אתה ילדה?"

אני מתמלא בעצבים ואני יודע שאני הולך להרוג אותו.

"קדימה. תן עבודה עוד עשר שניות, תשע, שמונה שבע..."

"איך קוראים לך?" היא צועקת לי באוזן. זה קרוב לי מדי וצועק לי מדי.

"ברגר," אני עונה לה בקצרה.

"אין לך שם פרטי?" היא צוחקת.

"האא אמממ כן יש לי," אני נבוך, "קוראים לי עדן."

"אהלן עדן," היא צועקת לי באוזן. "אתה בטח בצבא."

"איך את יודעת?" אני שואל מופתע.

"קודם כול קראת לעצמך ברגר," נקודה טובה, אני חושב לעצמי.

"וחוץ מזה אתה נראה לא רגוע," היא מאבחנת אותי, וזה מעצבן אותי.

אני מסתכל עליה. היא באמת מאוד יפה, יש לה תלתלים ענקיים ועיניים גדולות ואפילו שחצי מהפנים שלה מוארות בכחול מהסטיקלייטים אני רואה שהיא שזופה מאוד, פתאום היא מזכירה לי את היפה הזאת מאווטאר. היא ממשיכה לרקוד לידי וזה נראה טוב, בשלב הזה מתחיל להיות מודע לעצמי, אף פעם לא ידעתי לרקוד, איכשהו יוצאות לי תנועות חדות מדי וזה נראה כאילו אני מכווין מישהו לחנייה ברוורס. אני מנסה לחקות מישהו שנראה שיודע מה הוא עושה לידי, אבל זה יוצא בשנייה דילאיי ומזכיר התקף כלשהו. לא נראה שזה מפריע לה, היא ממשיכה להיצמד ואני שואל את עצמי אם לבקש את המספר שלה.

בום בום בום המוזיקה מתגברת. עוד מבקשים מספרים עם כל המי טו הזה?

"מה מספר אישי?" נציגת שלישות שואלת אותי ליד שער הברזל.

"5800374" אני צועק "5800374."

בום בום בום.

היא מניחה לי יד על החזה וזה מקפיץ אותי. אני רואה שהיא צועקת משהו, אבל לא מבין כלום. "מה"??

אני צועק קרוב אליה ובטעות נוגע לה באוזן עם השפתיים, "אתה פה עדיין?" היא צועקת, ומסתכלת עליי מוזר.

00:51 זה מעצבן אותי שהיא שואלת ואני מפסיק לזוז. עומד במקום ומנסה לשמוע את עצמי נושם מתחת לכל המוזיקה. שתי הידיים שלי מתכווצות לאגרופים. אני לא עונה לה. היא נרתעת, אני רואה את זה עליה.

"טוב, היה.. נעים להכיר," היא צועקת ולוקחת צעד אחורה. "בהצלחה עם הצבא." היא מסתובבת ונעלמת בין כל האנשים ברחבה, אני רוצה שהיא תחזור ואני מפלס דרך בין הרוקדים ומזהה את התלתלים שלה מאחור. היא כבר המשיכה לרקוד בלעדיי. הלסת שלי ננעלת שוב. מה השעה? אין זמן. שיט אין זמן.

00:55 ג׳וש ג׳ונה היל עובר עם מגש צ׳ייסרים להאפי האוור או משהו כזה, ואני לוקח מהמגש בלי לחשוב.

אני שותה וזורק את הצ׳ייסר על הרצפה. הוא נשבר ליד רגל של מישהו ענק וכמעט פוגע בו. "מה יש לך, יא דפוק?" הוא צועק עליי. אני בוחר להתעלם. מתעורר בי כעס. מה יש לי?

איפה יאיר? אנחנו עוד מעט חוזרים לצבא. שמישהו כבר ישתיק את המוזיקה הזאת. בבקשה. אולי יעזור לי לרקוד. אני קופץ ומזיז את הידיים בצורה מאוד לא מרשימה. תהנה. תהנה. תהנה. אני נהנה? אתה נהנה? מה השעה??

01:10 שיט. אני חייב להשתין. אני נפלט מהרחבה ומחפש את השירותים. איפה הם? אני מוצא דלת ומוצא את עצמי בחוץ מסוחרר מאוד. קר בחוץ וזה מפתיע אותי להיות ככה בלי עשן מסביבי. אני בקושי מצליח להחזיק את עצמי עומד, ביד אחת נשען על הקיר, בשנייה פותח את הרוכסן ומשתין איפה שנראה לי מתאים.

אני שומע מאחוריי רעש של דלת נטרקת ושומע "מה יש לך?" אני מסתכל מתחת לשחי לכיוון המסעדה ורואה מישהו לבוש בשחור, נראה לי שהוא מלצר.

"למה להשתין לנו על האופניים?" הוא ממשיך.

אני מתעלם ממנו ויורק על הקיר.

"אתה לא שומע אותי?" הוא מרים את הקול.

"קודקוד ארגמן אתה שומע אותי, עבור?" אני שומע את הקשר צורח מהגב של הקשר מ"פ.

"אני צריך אותך לחיפוי בשבילי, מתבצע ירי לכיווני." הם נשמעים בלחץ.

"אני כאן לטובתך," המ"פ שלי עונה לו ברוגע, "האם שומע?"

"אתה לא שומע אותי?" המלצר ממשיך לצעוק עליי.

"אתה שומעע אותיי?" הקשר צורח, הוא לא מקבל את המ"פ.

פתאום הבחור עומד קרוב "אתה לא רואה שאני מדבר אליך?" כן, הוא בטוח מלצר. הוא נמנע מלגעת בי כשאני משתין, אבל נראה שהוא רוצה להרביץ לי.

אני מתעלם ממנו. מסיים להשתין סוגר את הרוכסן, חולף על פניו ונכנס חזרה לרקוד. אין שינה הלילה. אני נזכר ונושם עמוק כדי לחנוק את הדמעות. תרקוד, אני אומר לעצמי. תרקוד. אני מזיע כל כך. אני כל כך מזיע. אולי זה רעיון טוב להוריד חולצה. אני מוריד אותה. ויורק לתוכה. אני חייב לירוק כל הזמן, אבל הגרון שלי יבש. המוזיקה רועשת לי והבומים מטמטמים לי את המוח. מה הסיפור עם הבומים האלה?

"כולם בסדדדרררר? לוודא עכשיו את הצמדים שלכם!" אני שומע את הסמל צועק. "מספרי ברזל להתפקד."

"זה היה ירי כוחותינו, הכול טוב," אדם הקצין צועק. "ממשיכים לפי תוכנית."

מה התוכנית, אני חושב לעצמי. מי יודע מה התוכנית?

01:59 כואבת לי הבטן. אני כנראה רעב. אני חייב לאכול. מגיע לבר. אני רואה שהרימו כבר את כל הכיסאות.

"אני חייב לאכול," אני אומר לברמנית שעסוקה בלנגב את השיש.

"סגרנו מטבח," היא אומרת לי באדישות וממשיכה לנגב.

האדישות שלה מעצבנת אותי.

"בטוח יש לכם משהו."

"סורי," היא לא נשמעת מצטערת.

בשנייה הדם שלי עולה לראש, הבטן מתכווצת.

"את לא רואה שאני חייב לאכול?!" אני צועק ובלי לחשוב נותן מכה לאחד הכיסאות שנופל מהבר על הרצפה ועושה מלא רעש.

היא מסתכלת עליי מבוהלת, ומהצד אני רואה את המלצר מבחוץ מגיע לעזור לה.

אני בועט בכיסא שהפלתי ונשען על הבר.

"גבר, לא שמעת אותה?" הוא מדבר אליי בתקיפות. "סגרנו מטבח, אין אוכל."

בואנה הוא נגדי או משהו? אסור לעשות כלום לידו.

אני כועס. הוא לא יודע כמה אני כועס. אני מנסה לעלות על הבר, אבל משהו לא מסתדר לי. אני בקושי מצליח להרים את הרגליים. אני מרגיש יד שתופסת אותי מאחוריי. אני מסתובב ובא להנחית עליו את היד שהרמתי על הברמן, וברגע האחרון אני קולט שזה יאיר. ברגע אחד אני מרגיש איך הכתפיים שלי נרגעו, וכל הכעס יוצא ממני.

"ברגר אתה איתי? אתה איתי, אחי? זהו, זהו נראה לי סיימת את הערב" הוא תופס לי את הראש. אני לא מצליח להוציא מילה מהפה שלי. "זהו ברגר, זהו" הוא אומר שוב ושוב. אני רק מהנהן ומצמיד לו את המצח למצח שלי ונושם עמוק. אני מסתכל לו בעיניים וגם כשחשוך אני רואה שיש לו דמעות. אני יודע שהעיניים שלו נראות כמו שלי.

"אני איתך, אחי." אני מצליח להגיד לו.

"אני יודע," הוא עוצם עיניים. "אני יודע, אנחנו ביחד."

"בוא נעוף מהשטח השמדה הזה," אני אומר ושנינו מתחילים לצחוק.

2:34 אנחנו יושבים על המדרכה מחוץ לבר, מחכים ליעל שתגיע, שותקים. עוד ארבע שעות חוזרים לבסיס.

אני שותה מים ומנסה שהרגליים שלי לא יגעו בקיא שלי. שנינו מתכנסים בעצמנו ומחבקים את הרגליים שלנו.

2:51 צפצוף קוטע את ההרהורים שלנו.

"בואו, יא שיכורים," יעל צועקת. "הבאתי לכם בייגל אבולעפיה." איזה אלופה.

אנחנו נכנסים לרכב, אני אוכל את הבייגל תוך שתי דקות. הלב שלי דופק בטירוף, ואני חושב לעצמי שזה מה שהאלכוהול עושה לי. הנסיעה עוברת מהר מדי, האורות מסנוורים אותי וזה מציק לי. אני מסתכל על יעל וזה מרגיע אותי מאוד. הלוואי שהכול יעבור לאט יותר אני חושב לעצמי. הלוואי שיבטלו את הצבא.

הנסיעה ממשיכה.

3:48 הגענו. יורד מהרכב. יאיר ישן. יעל מסתכלת עליי ומחייכת.

"יאללה עדן, לך תישן קצת."

בהחלט קצת, אני חושב לעצמי. "לילה טוב יעל, תודה רבה," אני מסתכל עליה ונהיה לי קצת יותר טוב.

***

4:17 אני מכוון את השעון המעורר ל 6:00.

"התראה נקבעה לעוד שעה ו-43 דקות" אני משנה ל 6:02 שלפחות יישאר לי משהו שנראה עגול. איזו טעות להקשיב ליאיר. איזו יציאה גרועה. אני מנסה להירדם ולא מצליח מהלחץ של ההאשמה שמגיעה עוד רגע. הראש שלי מסתובב. אני מנסה להכריח את המחשבות להפסיק, ונראה שזה מדליק את הראש שלי לחשוב עוד יותר. אני שוכב על המיטה ומרגיש שהמיטה זזה. אני כל כך רוצה להירדם. אני עוצר את עצמי מלהסתכל בשעון. וואי הלוואי שאני ארדם. הלוואי שאני ארדם. הלוואי שאני אר.

"עדן!" אני שומע את אימא שלי צועקת. "אתה לא צריך לנסוע לצבא?"

אני מזנק מהמיטה כאילו הרגע הקפיצו אותי לשבע דקות קרב מגע.

"פאק," אני מסתכל על השעון. "פאקקקק 7:41," הלב שלי דופק מעייפות.

לא מאמין שזה קרה. הראש שלי כואב מאלכוהול ועצבות. אני כל כך הולך לאחר. אני מתארגן מהר מדי.

מכניס זריז את הדברים לתיק.

תמיד אני מארגן את התיק במוצאי שבת. ככה אני יודע שלא שכחתי כלום. תמיד אני מוותר על השקית אוכל שאימא מציעה לי, ותמיד כשאני בבסיס אני מתחרט על זה. הפעם לא הספקתי לארגן כלום במוצ"ש ואני מקווה שלא לשכוח כלום.

"אימא את יכולה להקפיץ אותי לתחנה?" אני מבקש ממנה.

"זריז נשמה," היא אומרת לי ומסתכלת על השעון. "אני מתחילה שיעור ראשון ב 8:30."

אנחנו נכנסים לרכב, והיא מקפיצה אותי לתחנה שבכניסה ליישוב. אני מנסה להיזכר מה היה אתמול בלילה וזה מרגיש לי יותר ויותר מיותר.

"מה? לא שמת שעון מעורר?" היא שואלת וזה מעצבן אותי.

"שמתי," אני עונה קצר. "לא יודע מה קרה."

"טוב, אני מקווה שלא ידפקו אותך," היא אומרת ומתופפת על ההגה.

אני לא עונה לזה. היא מתכוונת לטוב אבל אין לי עצבים עכשיו. גם אני מקווה שלא ידפקו אותי אימא. גם אני.

בתחנה של היישוב חם מדי. ונראה שאין שום אוטובוס באופק. אני מסתכל על הטבלאות הענקיות האלה של זמני אוטובוסים ולא מבין שום דבר. ממה שנראה לי האוטובוס יגיע עוד 40 דקות. אין סיכוי אני חושב לעצמי. אני חייב לתפוס טרמפים. אני מושיט יד ומקווה לנס. די מהר עוצר לידי רכב.

"רכבת ראש העין צפון," אני שומע את הנהג צועק לי. הגיע נס.

אני נכנס זריז לרכב ומקווה שנגיע לשאטל האחרון.

"מי אתה?" הוא מסתכל עליי דרך המראה.

"הבן של ברגר," אני עונה.

"איזה ברגר?" הוא שואל.

"הרואה חשבון," אני עונה.

"לא ידעתי שיש לו בן כזה גדול," הוא מתרשם.

"כן, גדלתי" אני עונה. מה עונים על דבר כזה באמת?

"ומה זה? תגיות של בה"ד 1, לא?" הוא ממשיך.

"כן," אני עונה. "התחלתי קורס קצינים לפני חודשיים."

"יפה מאוד," הוא מתלהב. "אני גם הייתי קצין, זאת הבחירה הכי טובה שתעשה בחיים," הוא מגזים. "חוץ מלהתחתן", הוא לא מגזים.

"אני מקווה שזאת בחירה טובה," אני רואה שאני נפתח בפניו.

"למה לא?" הוא מופתע, "מה רע? אחריות, ציונות ביטחון כלכלי מה רע?"

"כן אתה צודק," אני מפייד את השיחה הזאת, כי הוא נשמע לי יודע־כול כזה. חוץ מזה הגענו לתחנה ואין לי זמן לשיחות ארוכות.

"שיהיה לך יום מצוין והרבה בהצלחה," הוא אומר לי. "ד"ש לאבא."

אני יורד זריז מהרכב ומחפש את השאטל המתאים לעלות עליו. הגעתי באיחור ונראה שאין הרבה אפשרויות. אני רואה שאטל לעיר הבה"דים ומתקרב אליו. אולי יש אלוהים.

"אין מקום," הנהג צועק לי. "מצטער נשמה," אין אלוהים.

אני מאוכזב וממשיך לחפש, אני רואה אוטובוס נוסף לבאר שבע.

"יש מקום?" אני צועק לנהג.

"תעלה," הוא עונה לי עייף. אני עייף לפחות כמוהו. יש אלוהים, סופית.

9:02 אני נכנס לאוטובוס ומקווה למצוא מקום טוב. הלוואי שאני אשב ליד מישהי יפה. הלוואי שאני לא אשב ליד מישהו ממעגל שני. כשאתה עולה לאוטובוס, במיוחד כשאתה מאוד עייף אתה לא רוצה לשבת ליד מישהו שאתה מכיר. אבל אם נניח זה מישהו מהבית, אתה יכול להגיד לו, שומע אני גמור. אני חייב לישון והוא יבין. כי הוא מעגל ראשון. גם חבר מהצוות ככה. אבל מעגל שני לא בטוח יבין. מעגל שני יכול לדבר איתך עד שתרצה לקפוץ מהשאטל. אני ממשיך לחפש מקום ובקצה אני רואה את מה שחששתי ממנו.

"עדן," בייניש חמוד מסמן לי, "בוא, יש פה מקום."

זה ידידיה, והוא יו"ר עמותת המעגל השני. הוא היה איתי בפלוגה בהכשרות ועכשיו הוא איתי בבה"ד 1.

נפלא. האמת יפה מצידו שהוא ככה דואג לי אני חושב. אני מתפלל שהוא עייף כמוני והנסיעה תעבור בשינה משותפת.

"איך הייתה שבת?" הוא שואל כמו מישהו שישן שינה מטכ"לית הלילה.

"היה אחלה," אני עונה לו "לא ישנתי בכלל הלילה," מקווה שהוא יבין.

"אחי, לך לישון. אני אעיר אותך בבאר שבע," הוא אומר לי כמו מלך.

"תודה, אחי," אני אומר ומתכוון לזה.

9:23 אני מנסה להירדם, אבל אני מרגיש אשם. תמיד אחרי לילה של שכרות אני מרגיש אשם. חוץ מזה, אין לי איך להשעין את הראש, כשאתה מגיע מאוחר אתה במושב שליד המעבר אז כשאתה נרדם הראש שלך מחליק וזה מעיר אותך, זה עינוי סיני של הובלות רן-שי. הפקקים לא מאכזבים, ואני מתחיל לחשב בראש אם יש לי בכלל סיכוי להגיע בזמן.

10:15 ההתעפצות הממושכת שלי מגיעה לסיומה כשאנחנו מגיעים לבאר שבע. לא צריך להעיר אותי, אבל ידידיה בכל זאת מוודא שאני בטוב. איזה מלך.

10:18 אנחנו יורדים בבאר שבע, מנסים להגיע כמה שיותר מהר לאוטובוס לבה"ד 1. הבעיה בתחנה מרכזית באר שבע היא שהיא מלאה במ"צים.

כשאתה רואה מ"צים אתה יכול להבין את האוקראינים במלחמת העולם השנייה. אני מבין מה הם סיפרו לעצמם, זאת הכוונה. הם פשוט הגיעו לבסיס בסוביבור, הצרו יותר מדי את המדים שלהם, שמו כובע מוזר ואמרו לעצמם. הכול טוב. אתה בסדר גמור סשה, אתה בסך הכול עושה מה שאומרים לך אנטון. הכול טוב,

בוא נדפוק יהודים ונחלק להם דו"חות על פטור זקן.

אני מנסה להקיף את התחנה המרכזית ולהיכנס דרך אחת הבסטות, אני בלי פטור זקן כבר ארבעה חודשים.

שכחתי לחדש אותו. בדרך כלל זה בסדר, אבל בדרך כלל אני מגיע לעיר הב"הדים ולא לתחנה מרכזית.

תוך כדי שאני מנסה להיטמע בשטח אני שומע קול שאני לא מעוניין לשמוע.

"חייל, בוא הנה," קול צווחני של שוטרת מופנה לעברי.

הברק היכה בי. עוזריהם משאר העמים סגרו עליי מעגל.

אני מכחיש את הקול וממשיך ללכת. יש שמועה שאומרת שבתוך המבנה של התחנה היא לא יכולה לתת לי דו"ח. אני נכנס מהר מאוד לתחנה. עושה את עצמי כאילו לא שמעתי אותה.

"חייל, לא שמעת אותי," הפעם היא כבר נעמדת מולי. אין לי איך לברוח.

"לא," אני משקר בטבעיות. "קראת לי?"

"כן, תראה לי בבקשה חוגר ודיסקית," היא דורשת.

אני מביא לה חוגר ודיסקית שהיא בעצם קרטון ריק שעטוף באיזולירבנד. כן, גם את הדיסקית שלי איבדתי. ואז משום מקום קורה לי נס.

"הזקן שלך זה בגלל שלושת השבועות?" היא שואלת, ואני רואה שיש לה תג שם כמו כל הג׳ובניקים.

"אמממ כן. ממש ככה," אני מתחייב למסורת.

"יופי, תדאג להתגלח אחרי תשעה באב," היא פוקדת עליי ומחייכת חצי חיוך מבין.

תודה לך נוי שושן. תודה לך נציגת הרבנות היקרה שהיא במקרה גם שוטרת צבאית. תודה לך.

10:31 "ברגר, בוא יש כאן אוטובוס לבה"ד," אני שומע את ידידיה צועק לי מהשער של האוטובוסים.

הוא לא מפסיק להיות מלך המלך הזה.

הנסיעה לבה"ד עוברת ואני מאוד לחוץ. שואל את עצמי. אם זה היה שווה בכלל הערב ההזוי של אתמול.

אני עייף ברמה שקשה לתאר, ואני לא מצליח להירדם. מה הקטע עם זה. פעם ראיתי סדרה, נראה לי של רמי הויברגר שהוא לא מצליח להירדם והוא שואל את עצמו מה יהיה אם הוא אף פעם לא יצליח להירדם.

סיוט. עדיף למות כבר נראה לי. ידידיה לידי כבר נרדם מזמן. הוא ישן חמוד הבייניש הזה. בטוח שהחלומות שלו רגועים על משפחה ובית במרחבים פתוחים, לא כמו שלי, רואה חיות שחוטות, ורץ ערום במסדר דגל.

11:21 הנסיעה ממשיכה. לקראת אנערף איפשהוא במדבר אני מצליח להירדם. אני יודע את זה כי שנייה אחרי זה אני מתעורר. יש דבר אחד חזק יותר משינה אחרי לילה לבן והוא הפנייה לבסיס. לא יודע להסביר את זה, אבל כולם מתעוררים כשהאוטובוס פונה לבסיס. זה לא משנה מי אתה, לא משנה אם נרדמת הרגע או שלא ישנת שבועיים. כשהאוטובוס פונה, אתה קם. אם רוצים לקבוע מוות למישהו שייקחו אותו באוטובוס לבסיס. אם הוא לא מתעורר – הוא מת. זאת הדרך היחידה לא להתעורר. אז אני מתעורר.

11:30 אני נכנס לחדר בבה"ד ורואה על המיטה שמולי את רותם. קורא ספר. אני מחבב אותו ואני לא יודע מה הוא עושה בבה"ד 1. הוא טיפוס חופשי כזה, תמיד הוא נראה רגוע.

"הופה, נסיך," הוא מוריד את הספר. "מה איתך איך היה סופ"ש?"

"סבבה," אני עונה לו חלש "היה עמוס."

"מה כל כך עמוס? ולמה אתה נראה כאילו דרסו אותך?" הוא חצי צוחק.

"שמע, הלוואי שהיו דורסים אותי," אני מתקרבן. "לפחות הייתי יודע למה אני מרגיש ככה."

נראה שנפלתי עליו, והוא לא כל כך יודע מה לענות.

"ייאללה לא נורא אח, נסה קצת לישון בטח זה יעזור."

"כן, כן," אני מסכים איתו ומתקדם למיטה, אני שם לב שכל הזמן הזה הייתי עם התיק על הגב, אני מוריד את התיק בחדר ונשכב על המיטה. משחזר את הלילה הקודם, את יעל והבחורה, ג׳ונה היל והמלצרים. הכול מתערבב לי.

צליל הודעה מהפלאפון שלי קוטע את הניסיון המיליון להירדם. רותם מקבל את אותה הודעה בקבוצה של הצוות והוא מקריא בקול:

׳צוות בגלל העומס חום וכדי שנוכל להתאמן בלילה כולם עכשיו הולכים לישון, מתכנסים ב 19:00 למד"ס באולם, כולם ישנים דיר באלק׳."

"יששש," אני אומר לעצמי. "יש אלוהיםםם."

אני מחייך חיוך ענק ומטומטם לרותם והוא מחייך בחזרה. עדיין בשכיבה, אני מוריד את הנעליים והמדים.

שבע שעות שינה ביום ראשון. יש אלוהים.

"פסססטטטטט, ברגר," אני שומע לחישה לא לוחשת. "ברגר," רותם רכון מעליי מחויך.

"מה? מה?" אני שואל המום מתוך שינה.

"קום," הוא ממשיך ללחוש, "אתה מאזין."

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 39 ₪
קינדל 39 ₪
דיגיטלי 48 ₪
מודפס 96 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 93 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 93 ₪
עוד ספרים של מנדלי מוכר ספרים ברשת
דיגיטלי 38 ₪
קינדל 38 ₪
דיגיטלי 38 ₪
קינדל 38 ₪
דיגיטלי 40 ₪
קינדל 40 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 29 ₪
דיגיטלי 39 ₪
קינדל 39 ₪
עוד ספרים של
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il