יסודות המיינדפולנס איך לאכול

אוכל הוא אמצעי תקשורת מרכזי עם הגוף שלנו, ולא פחות מכך – עם העולם הסובב אותנו. על כן, אל לנו להתייחס אל המזון ואל תהליך האכילה כאל דבר מובן מאליו.

ב"איך לאכול" נלמד אכילה בתשומת לב, נבין את חשיבותה ונחווה דרכה את עצמנו, וגם את העולם, באופן קשוב וצלול.

*

תיך נאת האן, נזיר הזן החשוב של תקופתנו (1927-2022) האמין כי ניתן לחולל שינוי חברתי בעזרת עקרונות האתיקה הבודהיסטית.

בסדרת ספרי "יסודות המיינדפולנס" שכתב הוא דן בהיבטים שונים של חיי היומיום שלנו ומלמד כיצד לתרגל תשומת לב כדרך חיים, מתוך מודעות מלאה.

אכילה בתשומת לב

כדי לטפח תשומת לב, אנחנו יכולים לעשות את אותם הדברים שאנחנו תמיד עושים — ללכת, לשבת, לעבוד, לאכול, וכן הלאה — מתוך מודעות קשובה למה שאנחנו עושים. כשאנחנו אוכלים, אנחנו יודעים שאנחנו אוכלים. כשאנחנו פותחים דלת, אנחנו יודעים שאנחנו פותחים דלת. המחשבות שלנו נתונות לפעולות שלנו.

כשאתם מכניסים לפה חתיכת פרי, כל מה שאתם צריכים בשביל להיות מודעים הוא מעט תשומת לב: "אני מכניס/ה חתיכת תפוח לפה שלי." התודעה שלכם לא צריכה להיות במקום אחר. אם אתם חושבים על העבודה בזמן שאתם לועסים, זו איננה אכילה מודעת. כשאתם שמים לב לתפוח — זוהי תשומת לב. ואז, אתם יכולים להתבונן יותר לעומק ובתוך זמן קצר מאוד תראו את זרע התפוח, את המטע היפה ואת השמים, החקלאי, הקוטף וכו'. הרבה עבודה הושקעה בתפוח הזה!

כלום לא נוצר יש מאין

עם קצת תשומת לב, אתם באמת יכולים לראות מאין מגיע הלחם שלכם. הוא לא נוצר יש מאין. הלחם מגיע משדות החיטה, מעבודה קשה, ומהאופה, מהספק ומהמוכר. אבל הלחם הוא יותר מזה. שדה החיטה זקוק לעננים ולשמש. אז בפרוסת הלחם הזו יש שמש, יש ענן, ישנם עמלו של החקלאי, השמחה מכך שיש קמח ומיומנותו של האופה, ואז — באורח פלא! — ישנו הלחם. כל העולם כולו התאחד כדי שפרוסת הלחם הזו תגיע לידיכם. לא צריך לעבוד קשה כדי לזכות בתובנה הזו. צריך רק להפסיק לתת לתודעה שלכם לסחוף אתכם בדאגות, מחשבות ותוכניות.

גופכם שייך לכדור הארץ

בחיים המודרניים, אנשים נוטים לחשוב שהגוף שלהם שייך להם, שהם יכולים לעשות בו כל מה שהם רוצים. אבל הגוף שלכם אינו רק שלכם. הגוף שלכם שייך לדורות הקודמים, להורים שלכם ולדורות הבאים. הוא שייך גם לחֶברה ולכל שאר היצורים החיים. העצים, העננים, האדמה וכל יצור חי תרמו לקיומו של גופכם. אנחנו יכולים לאכול מתוך אכפתיות, בידיעה שאנחנו המטפלים של גופנו, ולא הבעלים שלו.