פתח דבר
לבטים:
אני אוסף ושומר זיכרונות, נייר, תמונות, מסמכים, קטעי עיתונות, חומר הקשור למשפחה, לפעילות, לעבודתי בארץ ובחו"ל.
ארגזים מלאים.
האם יש בי את הרצון, הצורך, לרכז, למיין ולהציג אותם?
בזמנו פנו אליי עיתונאי ומו"ל של עיתון, והציעו שאעלה את זיכרונותיי על הכתב. הבנתי שכוונתם הייתה יותר "לזרוק בוץ" על אחד המוסדות שבהם עבדתי, ולכן ירדתי מן העניין וסירבתי להצעתם.
גם אבי וגם כמה מחבריי כתבו זיכרונות. זיכרונותיו של אבי כתובים בשפה הרומנית בטעם ובכישרון רב, אולם אך בודדים קראו אותם. כשקיבלנו לידינו ספר זיכרונות של חברים, העירה אשתי מפורשות שאם דבר זה מגרה גם אותי לכתוב, היא מבקשת בכל לשון של בקשה שלא אתייחס למשפחתי הקרובה, שעלולה להיפגע מהפצת נושאים פרטיים בציבור והפיכתם לנחלת הכלל.
ההחלטה:
אכתוב.
אבל לא אכתוב זיכרונות בפורמט הקלאסי, אלא אולי קטעי פעילות, ובתנאי שבמקרים מסוימים, שבהם בָשל בדעתי איזה מסר לציבור הרחב שנובע מסיפור פעילותי, אראה בו את מטרתה העיקרית של הכתיבה.
וכך, כפועל יוצא של הרפלקציה שהכתיב תהליך הכתיבה, הלכו והתגבשו בדעתי כמה צירי קונספט שקיננו בראשי עוד קודם לכן, אך זוקקו תוך כדי הכתיבה לכדי שלושה מסרים בהירים:
ישנה ברומנית אמרה:
"Cuvintele rostite din inima nu pot fi articulate de limba".
מילים שנהגות מהלב - הלשון מתקשה לבטאן.
מי אני?
שלושה נדבכים בזהותי, שניים שהתוותה לי יד המקרה ושלישי בו בחרתי אני: נולדתי כיהודי ברומניה, ובחרתי לחיות בישראל, ארץ מולדתי.
נולדתי ברומניה וחמש שנותיי הראשונות היו המאושרות בחיי. גדלתי בבית אמיד וחם ואתגרי הקיום וקשיי הסביבה נחסכו ממני. לאחר מכן החלה תקופת השואה, ורדיפה, פחד מתמיד, סבל והשמדה של חלקים ממשפחתי אפיינו אותה. נזרקנו מביתנו, אולם באופן פרדוקסלי העסק של סבי ושל אבי המשיך להתקיים ולפרנס אותנו כדי כל צרכינו. גורשנו אמנם מבתי הספר שבהם למדנו, אך הודות לארגון וללוחמה הרוחנית של הנהגת הקהילה היהודית, המשכנו ללמוד במערכת החינוך היהודית האלטרנטיבית שפעלה בבתי הכנסת. מדי פעם אף היינו רואים הצגות בתיאטרון היהודי שפעל אז. והנה, ב-23 באוגוסט 1944 משתחררת רומניה מתלותה בגרמניה הנאצית, ואנו התחלנו לחיות מחדש: על אף שפחדנו מכוונות הצבא הגרמני להשמיד את יהודי בוקרשט באופן מיידי לפני הנסיגה, כתגובה למהפכה שהנהיג מלך רומניה, הדבר לא קרה, משפחתי קיבלה חזרה לרשותה את רכושה שהוחרם ותקופה של שלוש שנים טובות החלה עבורנו.
סביי והוריי החלו לחשוב על עזיבת רומניה, ושקלו את ההצעות והאפשרויות השונות שעמדו בפנינו, שכן בני משפחתנו הענפה היו מפוזרים בעולם כולו. הם החלו לחשוב בצורה רצינית יותר על ארץ ישראל, מה גם שבני דודים הגיעו ארצה עוד בימי משטר אנטונסקו, לאחר שריצו מאסרים בבתי הכלא הרומניים כאסירי ציון. רצוננו לעלות ארצה אף התחזק עם עליית הקומוניסטים לשלטון ברומניה, וביתר שאת עם קום המדינה. המשפחה כולה עלתה לארץ ואילו אנחנו (הוריי ואני) נותרנו בגדר מסורבי עלייה, עד אשר קיבלנו לאחר תלאות קשות ואופייניות למשטר הקומוניסטי אישור לעזוב את רומניה ולעלות לישראל ב-1958. נקלטתי בקיבוץ גבעת ברנר ובמשך שבעה חודשים למדתי את השפה העברית ועבדתי בענפי הקיבוץ השונים. בשובי לתל אביב התגוררתי עם הוריי ואחי במטרה לפרנס את המשפחה ולדאוג לסיום לימודיי, שכן עזבתי את רומניה שלושה שבועות לפני שקיבלתי את תעודת הגמר באוניברסיטה, וכאן רציתי לסיימם בכל מחיר ולקבל תעודת בוגר אוניברסיטה. במקביל לעבודתי באמקור כפועל, למדתי במשך שנתיים והשלמתי את לימודיי בשלוחת האוניברסיטה העברית בתל אביב.
תפקידי הראשון "בחולצה לבנה" היה במועצת הפועלים של העיר חולון, עת הייתי אחראי על קליטת עולים ועל השכונות, תפקיד שלימד אותי פרק מסוים בנושא אחדות העם והפירוד העדתי האורב לפתחו. הודות ל"פגישה גורלית" עם יעקב לוינסון שהיה שכני לשעבר, התחלתי לעבוד ב-1965 בחברת "גמול", ומשם עברתי ב-1970 לבנק הפועלים, שם התמניתי לשמש כאחראי על תחום האשראי. ביליתי בקבוצת בנק הפועלים במשך 36 שנים, מהן 23 שנים באופן רצוף כאחראי על התחום העסקי - אשראי, עד שנודבתי להוביל את תהליך השיקום בחברה לביטוח הסנה, תפקיד שמילאתי לאורך ארבע השנים העוקבות, במקביל לפעילות עצמאית במשרד לייעוץ שפתחתי.
את רומניה שבתי ופגשתי בשנת 1992, עת יזמתי ונטלתי חלק בהקמת בנק, שהיה מבוסס על הון של יהודי אמריקאי והון רומני. במקביל לכך שימשתי גם יו"ר בפועל של מועצת המנהלים של בנק פיתוח תעשיה בישראל שבה הייתי חבר עוד משנת 1967, וכן שימשתי כיו"ר קרן ברל כצנלסון בין השנים 2002-1989. שבתי ופגשתי את רומניה גם במסגרת פעילות עסקית בתחום הבנייה יחד עם קבוצת משקיעים-שותפים, שחלקם היו חבריי. בתקופה זו, לאחר הקמת הבנק ברומניה, קיבלתי תואר "קונסול כבוד" של רומניה בישראל, הראשון שהוענק לאחר המהפכה ברומניה בה נפל המשטר הקומוניסטי, תפקיד בו שימשתי במשך 16 שנים. בנוסף, זכיתי לאות כבוד מנשיא רומניה קונסטנטינסקו בדרגת קומנדור. הקמתי את לשכת המסחר ישראל-רומניה ב-1994 ושימשתי בה כיו"ר במשך תקופה ארוכה. כחלק מפעילותי במסגרת תפקיד זה, ארגנתי אירועים לכבוד נשיאי רומניה וראשי ממשלותיה בעת ביקורי השרד שלהם בארץ.
ב-2002 הציע חברי משה נתיב שאצטרף אליו לפעילות בארגון אמי"ר, הארגון המאוחד של יוצאי רומניה בישראל, ארגון שלא מצאתי הצדקה להקמתו מלבד היותו גוף השואף לרכז נתונים על תולדות קהילות יהודי רומניה בארץ הולדתן והצגת הנושא במוזיאון. העמקתי בנושא זה, ולמדתי דברים רבים שלא היו ידועים לי על תולדות יהודי רומניה, שחשבתי שראוי להציגם במוזיאון שיוקם על ידי עמותה שתוגדר ותוקדש לקידום מטרה זו בלבד. קיבלתי, לפיכך, על עצמי לכהן כיו"ר ועדת המוזיאון, תפקיד בו כיהנתי במשך שבע שנים, ובמסגרתו הובלתי את תהליך הקמת המוזיאון תוך גיבוש קונספט חדש ויצירת הכלים למימושו. כיום אני עוסק, בין היתר, בהקמתו של מוזיאון וירטואלי שיוקדש לנושא, במטרה להציג את תולדות יהודי רומניה בארץ מוצאם, מתוך מחשבה שפרויקט כזה יכול לשמש בעתיד דגם להצגה מקבילה של תולדות קהילות היהודים השונות בארצות מוצאן ברחבי העולם.
את כל מרצי הקדשתי לעשייה המקצועית ולחיי המשפחה, שהסבו לי לאורך כל שנות חיי עניין, סיפוק גדול ומשמעות. בספרי זה, "סיפורים שלא סופרו" אתעכב על כמה תחנות, אירועים ונושאים בהם הייתי מעורב. אני סבור שהקורא עשוי למצוא בהם עניין. יש שהקורא ייתקל בקורות אירועים או נושאים מסוימים יותר מפעם אחת, בפרקים שונים של הספר. הסיבה לכך נעוצה בניסיוני לאפשר לקורא מבט כולל ושלם לכל נושא בקריאת כל פרק בודד בפני עצמו.
העבודה היוותה עבורי תמיד הרבה מעבר לאמצעי מחייה וקיום יומיומי. היא זימנה לי הזדמנויות ללמידה, ליצירה, לחידוש ובמקרים רבים גם שימשה לי זירה למאבקים על עקרונות בהם האמנתי, שלצד הסבל שגרמו לי - הסבו לי גם לא מעט גאווה וסיפוק במעשה ידיי.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
